רש"ש על חולין קכה:

רש"י ד"ה חוצצין. בין בית לעליה שלא תכנס טומאה לצד שני שעליה כלומר לעליה. משמע דאם היה הטומאה בעליה אינה יורדת לתוך הבית אפי' אם היו נקובים בפותח טפח. אבל לשון הרי"ף והרא"ש בהל' טומאה וכן עליתא דע"ג ביתא אי איכא ארובה בין ביתא לעליתא בפ"ט והוה מיתא בחד מינייהו איתסר ליה לכהנא למיעל לתרוייהו. וכ"נ ממשניות דמס' אהלות וצ"ע:

בא"ד וכל נקב העשוי לאויר שיעורו כמלא אגרוף. צ"ע דבפי"ג דאהלות מ"ב איתא דשיעורו מלא מקדח. ומלא אגרוף איתא שם במ"א ובמ"ג להיכא דלא נעשה בידי אדם במתכוון ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה הנוגע כנגד הנקב טמא. דעכשיו לא נעשו תקרה להיות הכל כסתום כו'. משמע דבתקרה כה"ג אפי' מונח המת כנגד הנקבים הנוגע למעלה כנגדן טהור דכיון דאין בהן פותח טפח נחשב כסתום. אבל בטוש"ע ביו"ד סי' שע"א ס"ב איתא ארובה שבין בית לעליה ואין בה פ"ט וכזית מן המת למטה בבית כנגד הארובה הבית טהור והעליה טמאה. וע"ש בב"י העתקת לשון הרא"ש בזה וצ"ע:

תד"ה ומאן תנא. אבל רבא דלא מפיק אלא אהל דהמשכה ליכא למיפרך מידי כו'. תימה א"כ מאי מתרץ ריו"ח אכתי איכא לאקשויי נוגע (או מאהיל גופיה דנכלל ג"כ בנוגע) אין אהל בהמשכה לא. וי"ל דכיון דאשמעינן דטומאה בוקעת ועולה לטמא את המאהיל עליו ממילא ידעינן דה"ה דמטמא באהל דהמשכה עי' תד"ה נוגע אין: והנה מדלא מוקי הש"ס מתניתין כר"מ דרפ"ג דאהלות דאמר דאף הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כח"ז חכמים מטמאין. אלמא דאפי' אהל דהמשכה מיקרי נגיעה. ע"כ ראיה למה שפירשתי שם דר"מ לא פליג שם אלא אמאהיל על כח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז. אבל בנוגע בכח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז גם הוא מודה דלכ"ע טהור. ותיובתא להקדמונים דמפרשי דר"מ פליג גם בזה וצע"ג:

בא"ד דכאילו נגיעה היא כיון שאין בהמשכה. כצ"ל:

תד"ה טומאה. דא"מ טומאה דעשוי לנחת הוא. שם בס"פ מסיימת המשנה גופה בד"א כו' והמגדל בא במדה:

תד"ה יכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה כו'. כצ"ל: