רש"ש על ברכות לד.

תד"ה אמר פסוקא. אך לשון הגמרא למ"כ. עי' רש"א ושמעתי בשם הגר"א ז"ל כוונה נאותה בדבריהם והוא דגבי מילתא נקיט הגמ' ל"נ ותני לה וגבי פסוקא נקיט בל"ז ותני ליה וברייתא נקיט ג"כ ל"נ וכופלה אמנם ברא"ש הגי' וכופלו בל"ז:

שם במשנה ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא א"כ. עי' בתור"ע דנקיט כן משום סיפא דואם הבטחתו ודוחק ולענ"ד הנל"פ דאם יש עמו אחר אין לו אימתא דצבורא כ"כ ואין כאן חששא דטירוף הדעת ומותר או מצוה אפי' בסתם אדם לישא א"כ אך בטלה דעתי נגד דעת הפוסקים אבל יל"פ האי ואם בלשון אפילו כמו ואם יהיה היובל (בסוף מסעי) כדפירש"י שם ובעלי הגיון השתמשו בו הרבה על כוונה זו וכיוצא בזה בתוי"ט פ"ב דכלאים מ"ג וכה"ג פירשתי במ"ה בפ"ה דמעשרות [וז"ל הרמב"ם בפי' בפי"ב מ"ג אם יש באיזוב ישנה הפי' הנכון שאע"פ שיש מים באיזוב כו' ועי' מש"כ בפכ"ט דכלים מ"ג] :

תוס' ד"ה אמצעיות. ועוד דבשל סופרים הלך אחרי המיקל. ולכאורה קשה דהא בספק התפלל אדרבה קי"ל כר"י לעיל בפ' מ"ש דלואי שיתפלל כה"י כולו ויש לחלק וע"ע בדבריהם לעיל ס"פ תה"ש:

בא"ד או שלא הזכיר כו' זכרנו כו'. עי' לעיל י"ב ב' תד"ה והלכתא ובדבריהם בס"פ תה"ש: