רש"ש על בכורות מז:

רש"י ד"ה אמאי. אתינא כו' דלא ציית דינא. תימה דאפילו ציית וכי דין הוא דישלם. ל"מ בלא נתגייר (עמש"כ במשנה) דודאי לא שייך ביה מצות פדייה. אלא אף בנתגייר מ"מ הרי אינו אביו. אי מטעם רש"י במתניתין. או כמש"כ התוספות דכקטן שנולד דמי. וכ"מ בתד"ה הבן דליכא חיובא באב כלל:

רש"י ד"ה לא נצרכא. דבני הראשון אומרים לו כו' וכן בני האחרון כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וה"ק. והבא אחריו מבני השנים כו'. כצ"ל. ודלא כהרע"ב שנמשך אחר הגירסא שלפנינו וכתב דשמא זה הספק בן האחרון הוא ע"ש וכן המהרש"א:

תד"ה הבן. אע"ג דליכא חיובא באב כו' ותימה כו'. לכאורה הכא יש חיוב באב אלא שזוכה לעצמו. ואולי עיקר תמיהתם אינו אלא על מתניתין דנתגיירה מעוברת כו' דהתם ודאי ליכא חיובא על האב כלל כמש"כ בסמוך:

גמרא (בסה"ע) ר"ש לטעמיה דאמר תלד לרבות יוצא דופן. והרע"ב פירש דסבר וילדו אף יו"ד במשמע. וכ"ע התוי"ט וסברא תמוה היא זו דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך לידה כו'. ותימה דהוא עצמו הביא לעיל בד"ה שניהם מהתוספות שהוכיחו מגמרא דר"פ יו"ד דלשון לידה לא משמע דרך לידה דוקא. אבל הא דנצרך למילף מתלד דגבי יולדת. הוא רק כדי שלא נילף לידה לידה מבכור בהמה עיין בתוספות:

רש"י ד"ה בכור לד"א. ואינו בכור לוולדות ולזכרים דהא היה לה כו'. כ"נ דצ"ל. ותיבת ולזכרים שבסה"ע למחוק. ובהרע"ב ליתא למילת זכר כאן: