רש"ש על בכורות מה:

גמרא כך א"ל כמותך יתמעטו ממזירי כו'. נ"ל דהוא לשון כינוי דלא רצה לומר יתרבו ממזירי כו':

שם דלא כר"י דתניא אכל דבילה כו' חייב. מוכח מדחייב מלקות מחלל עבודה ג"כ. מ"מ לא תיקשי מזה להרע"ב דפי' שאם עבד היה לוקה ואין עבודתו מחוללת. דהגמרא לא אמרה כן אלא לר"י דס"ל דלוקה משום ושכר אל תשת דכתיב בתריה ולהבדיל כו' כדפרש"י. אבל לוקה דהרע"ב אינו אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן לכן אינו מחלל כמו אינך. ובזה נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם בחבורו פ"א מהל' ביאת המקדש ה"ב דמש"כ ה"ז לוקה הוא משום הלאו דאינו שוה בזרעו ש"א וכשיטתו שם בפ"ו ה"ו ובפי' לעיל מ"ג ע"ש בתוי"ט. ולכן פסק שפיר דעבודתו כשרה כנ"ל נכון בס"ד. והכ"מ והרשב"א בתשו' שהביא שם האריכו בדחוקים רבים ביישוב דבריו ע"ש ומקום הניחו לי. ובחדושי להרמב"ם כתבתי עוד אופן אחר בישובו:

רש"י ד"ה ובעלי נגעים טהורים. כגון מספחת. כ"נ דצ"ל. דספחת היא שם נגע טמא:

רש"י ד"ה באריכא שמיטא. שאינו עב לפי כו'. כצ"ל:

תד"ה ובשאר. הל"ל שתו"י ופרועי ראש ואומר כו'. הנה על פ"ר לא מתרצי מידי. ונראה דקושייתם מפ"ר איננה אלא אם הוה תני שתו"י אבל כיון דתירצו דתני שכור על כוונת שא"ד המשכרים והוא רבותא יותר משתו"י א"כ ממילא ניחא מפ"ר ג"כ והוא משום דמ"ד דפ"ר מחללי בספ"ב דסנהדרין הוא מפני דאיתקשי לשתו"י:

גמרא הניחא למ"ד צריך לפרט אה"נ כו' דמדרינן ליה עד"ר. מבואר דלמ"ד צל"פ לא נצרך עד"ר. וכן בעד"ר מהני אפילו למ"ד דאצ"ל. ולכן תמיהני על פי' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם דהצריכו לתרוייהו. ומה שחששו שמא יאמר לחכם דלדבר מצוה הוא שואל התרה. הרי הגמרא לא חששה לזה. והטעם נ"פ דהואיל דבאמת אין בו מצוה דאדרבה דיש בו עבירה לא תועיל התרה דחכם. וכן תמוה דבריו בחבורו בפ"ו מהל' ביאת המקדש ה"ט שהצריך להדירו עד"ר כיון דקי"ל דצל"פ כמש"כ כאן בפירושו (ולפלא שבחיבורו לא נמצא מפורש דצריך לפרט. ואולי ס"ל כהתוספות בערכין (כג) בד"ה מ"ס דא"צ כי אם לפרש הלשון שנדר בו. וזה נכלל במש"כ בפ"ו מה"ש ה"ה שיאמר אני נשבעתי על כך וכך). אח"ז מצאתי להמ"א בסימן קכ"ח סקנ"ח שעמד ע"ז וכתב בזה ישוב דחוק ע"ש:

שם (בסה"ע) דמדרינן ליה עד"ר דאמר אמימר כו'. כצ"ל וכן בציון התוספות וכ"ה בגיטין ובמכות: