רש"ש על בכורות מא:

רש"י ד"ה אלא רבנן בתראי. דבריה הוא דקאמרי אינו בכור כו'. כצ"ל:

תד"ה ואתי. ובכריתות בפרק דם שחיטה (כא). ק"ק דהתם אינו מסוג זה. דמשום דבין דם דבהמה ובין דחיה אסור להכי פריך שפיר דלא איצטריך לרבויי כדפרש"י שם:

בא"ד וטומטום נמי הוה שייך כו' ופסלו הכתוב כו'. כצ"ל:

בא"ד ובריה בפ"ע דקאמר ר"י כו'. כצ"ל:

בא"ד דה"מ למיכתב מזכר עד אדם כו'. ר"ל למיעוט חד:

בא"ד ועוד יל"פ דצריכי כו' לפי שהוא זכר משונה או ועד נקבה כו'. כצ"ל:

תד"ה וקמעטי. נקיט כולהו משום נקבה ואנדרוגינוס. זה סותר למש"כ בשם ר"ת בכתובות (ח) סד"ה שהכל:

תד"ה אי. ומזכר קמא לא נ"ל למעוטי מקדושה. מה שהוגה עה"ג מלת אלא והוא מהצ"ק וכן הגיה ברש"י עצמו הוא שבוש:

בא"ד וא"ת א"כ מאי קפריך כו' דס"ד דנתפס אפי' הוי נקבה כמו המתפיס נקבה לאשם דתרעה לרבנן כו'. כ"נ דצ"ל. אבל לכאורה קשה דהא הכא איירינן בעולה וה"ל לאתויי מינה גופה ועוד דבעולה אפי' ר"ש מודה כמש"כ בעצמם שם (יט ב) בד"ה רש"א. ואולי משום דבעולה לא מצינו מפורש במשנה דתרעה. ולר' שמעון בן יהודה פליג ר"ש אף בעולה כמש"כ שם התוספות:

שם בא"ד ואפ"ה מתפיס בתמורה לקדושה דחוייה. כ"נ דצ"ל ע"ש (ר"ד כ):