רש"ש על ביצה כז:

גמרא שלא יביא בצק כו' כדי שיבא הכלב כו'. נ"ל דלרבותא נקיט בצק שאין דרך הכלבים לאכלו כמש"כ המלחמות לעיל פ"ב גבי פלוגתת ריה"ג ור"ע בדרשה דלכם ולא לכלבים ע"ש וא"כ הוה גרמא רחוקה אפ"ה אסור. ואין קושיא על המלחמות מספ"ג דטהרות בצק כו' ובכלב כדי שילחכו כו' דהתם מיירי שניכר מקום נשיכתם וקאי ארישא שיש בה נקירות תרנגול וכ"כ הרמב"ם בחבורו להדיא:

רש"י ד"ה ההוא גברא כהן היה. וכ"כ בד"ה את גרמת שנחשדתם כו'. ולכאורה קשה א"כ מדוע האמינו בהשיבו לא ולא דרש ממנו עדים כמש"כ לעיל. ואולי דבאמת א"ל אח"כ להביא עדים והגמרא לא חשה להביא זה כמו דלא סיימא דשרי ליה. ומה שהכריחו לומר דכהן הוה הוא משום דאין רואין בכור ישראל אא"כ כהן עמו (בכורות לו ב ושם):

רד"ה ופרטי' והיא שנויה כו' שפתו שנפגמה. הוא שם (לט):

רד"ה את גרמת שישראל כו' אלא ג' חדשים. היינו בדקה וכר' יוסי בר"פ עד כמה דלית ה"כ:

רד"ה שאסורים וכי שריא במסוכנת כו'. כצ"ל:

תד"ה ועל החלה דלכך א"נ לפני כלבו משום דמצותה בשריפה כו'. עמש"כ ברפ"ב דפסחים בס"ד:

במשנה ושוחטין ומחלקין ביניהם. מפרש"י משמע דגריס ושוחט כדלקמן (ס"ד כח) במשנה ואו קתני או דנמנין מעיו"ט או דמחלק ביניהן בלא פיסוק דמים כלל וע"ז שייל בגמרא היכי עביד:

גמרא תנ"ה לא יאמר כו'. בתוספתא תני בהדיא כיצד אין נמנין כו' לא יאמר כו' (ואולי דכצ"ל גם כאן) ור"ל דלא יאמר לו הריני שותף עמך בבהמה זו בסלע ורצונו שישום דמי הבהמה כולה (וזהו פיסוק דמים) ואם ישיימוה ד"מ בעשרה סלעים יהיה לו בה חלק עשירית וכה"ג ואומר כן כדי שיעלה לו חלקו בזול יותר כמובן ולקמן (ס"ד כח) דתני לא יאמר אדם שקול לי בדינר בשר אינו צריך לשום הבהמה כולה רק אותה חתיכה שנותן לו וכ"מ שפי' הגר"א ז"ל בשו"ע ר"ס ת"ק ואתי שפיר לשון נמנין דהכא. וכן שינוי לשון מסלע לדינר ומיושב תמיהת התוי"ט במשנה דלקמן: