רש"ש על בבא מציעא טו:

גמרא הב לי גרבא דארעא. עי' במסה"ש וברי"ף ורא"ש הגי' גם כאן גריוא:

גמ' שם צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר רב כו'. לכאורה י"ל גם איפכא דכאן אין סברא לומר לשם פקדון כיון שהוא יודע שהוא גזלן אפקודי יפקיד גבי' בתמיהה:

רש"י ד"ה שפיר. דאמר כולה דידי ואת ירדת בה שלא ברשות. לפ"ז משמע דאם השבח יתר על היציאה נוטל הוא בחנם אף שאין החוב אלא כנגד הקרקע ודלא כתד"ה הא ועי' ברא"ש ונ"י וא"כ תמוה מש"כ לעיל בד"ה הא לאשמעינן כו' דהיכא דיציאה יתירה כו' דהל"ל רבותא יותר בשבח יותר על היציאה דאינו נותן ללוקח רק היציאה והיתר לוקח בחנם שוב מצאתי ברש"י שברי"ף הגי' באמת כן ע"ש:

תד"ה הניחא. מפורש בהמקבל. עי' רש"ל ונראה דצ"ל בהשואל והוא שם (צה) ד"ה הניחא וע"ש שפי' דהיינו פלוגתא דרמב"ח ורבא בכתובות (צא ב) ולע"ד יל"פ דהיינו פלוגתת אביי ורבא בפסחים (ס"ד למ"ד) אי למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא [ועמש"כ ב"ב קז בתוד"ה רב בס"ד] :

תד"ה דמית. ומית גזלן (ר"ל דאמר לקמן) צ"ל שהיה כו'. והס"א שבגליון הוא שבוש: