רש"ש על בבא מציעא קיג.

במשנה ולא יכנס לביתו כו'. נראה דלחצירו או לבית תבנו וכיוצא שרי דלענין מזוזה איצטרך ביומא (יא) בשעריך לרבויינהו וכן לענין מעקה בספרי:

שם היו לו שני כלים נוטל א' ומניח א'. עפרש"י ולפירושו ומניח (או ומחזיר כפי שהעתיק) דקתני היינו מיד וכדמשמע מהתוי"ט ואילו לא היה החוב אלא נגד א' מהם מה לו ליטול אותו שצריך להחזירו מיד כיון שיש די בא' לגבות כל חובו ואפילו מבניו וכן שביעית לא תהא משמטתו (אך לכאורה י"ל דנ"מ שיוכל אח"כ ליטלו בעצמו בלתי שליח ב"ד וצ"ע בזה) אך קשה מדוע לא תני דין זה באם לא היה לו אלא כלי אחד דנוטלו ומחזירו בעת הצטרכו אליו אם ביום או בלילה לכן נלע"ד דכלפי דקתני בערכין פ"ו מ"ג לענין סדור דנותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כו' אשמעינן הכא במשכון דא"צ להשיב לו רק כלי אחד והחילוק מבואר דהתם שמא יתקלקל הא' ויהיה הב' תחתיו אבל הכא אם יתקלקל אז ישיב לו הב':

שם ומחזיר את הכר בלילה. לקמן ע"ב בסופו משמע דגרסינן במשנה גם כסת ע"ש ברש"י ד"ה בשלמא כר ובתד"ה השתא:

שם ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. עפרש"י וק"ל מגיטין (עד) דס"ל לרשב"ג לי ואפי' ליורשי ואולי משום דהכא מלת לו מיותר דהשבה לחודא משמע ג"כ למקומו הראשון ועי' לעיל (מ ב) במשנה דהמפקיד חבית ובסוגיא שעליה ובזה א"ש דגבי השבת אבדה נמי כתיב תשיבנה לו והשבותו לו ופשוט דאפי' ליורשיו דהתם לו אינו מיותר דאשמעינן דישיבנה למקום המשתמר עיין ב"ק (נז) ועי' קדושין (יז ב) דדרשינן ג"כ גבי נרצע ועבדו ולא את הבן כו':

גמרא מתיב ר"י לא יחבל ריחים ורכב הא ד"א חבל כו'. ק"ל לפי מה שפסק הרמ"א בסימן צ"ז סי"ד דאף בערב דאין בו משום ל"ת אל ביתו כו' (לקמן קטו) מ"מ יש בו לאו דל"י ריחים א"כ מאי פריך דלוקמיה בערב וכן למה שכתב הטור בשם הרמ"ה דמצות השבת העבוט ג"כ נוהג בו וא"כ לר"ש דדריש טעמא דל"ת אלמנה משום שאתה חייב להחזיר לה אפי' בערבה נמי ות"ק ג"כ ל"פ בזה עיין בהה"מ רפ"ג מהל' מלוה א"כ אין קושיא ג"כ מל"ת אלמנה דאיכא לאוקמיה בערבה וצ"ע:

רש"י ד"ה מת. שאין כאן מצות השבת העבוט כו' דהשב תשיב לו כתיב כו'. כצ"ל:

תד"ה ואת המחרישה. ועוד כו' ואין דרך לחרוש במחרישה של כסף כו'. לכאורה אדרבה דא"ת דהיינו אגרדתא דקארי ליה מק"ל. ומש"כ דאין דרך כו' י"ל כגון שעשאה מתחלה לטייל ולשחוק כדרך אצילי עם ועתה משמשה לצורך מלאכתו:

תד"ה וח"מ. תימה כו'. לעד"נ משום דרישא משמע דבב"ד ממשכנין: