רש"ש על בבא קמא צח:

גמרא א"ר תהא במאמינו. לכאורה המ"ל דהשורף בעצמו ראה בשטר מה היה כתוב בו קודם ששרפו וי"ל:

שם במועד פטור כו' לאחר הפסח כו'. מדל"ק לאחר המועד מחלוקת כו' נראה לי ראיה לפרש"י (בפסחים י ב) במשנה על הא דלאחר המועד דשם או כפירושו (במנחות סז ב) (ודלא כפי' התוס' שם):

רש"י ד"ה מכור ולא יסקל דבעינן כו'. וא"כ אתיא כר"י דדריש הכי (לעיל מד ב) אבל שם בסה"ע פי' דאתיא אפי' לרבנן ומכור היינו לרדיא ולענ"ד ה"נ דע"כ לא פטר ר"י אלא בהקדיש והפקיר דלדידיה אם היה נגח אז פטור (עיין סנהדרין עא ב) ורבנן לשיטתייהו דס"ל בנגח אחר הקדישו והפקירו חייב לכן לא פטרו הקדישו והפקירו גם אחר שנגח ומינה במכרו אחר שנגח אף לר"י חייב וראיה לזה דחזינן דבהזיק דאף לרבנן פטור בשור ההקדש וההפקר מודו נמי בנגח ואח"כ הקדיש והפקיר דפטור ועי' (לעיל יג ב) ובתוי"ט שם ובלח"מ פ"ח מהל' נ"מ ה"ד. ומפרש"י שם משמע דבהזיק ואח"כ מכרו ג"כ פטור ואזיל לשיטתו כאן. אבל לפמש"כ דוקא נקט שם ואח"כ הקדיש ואחר כך הפקיר (ועי' מש"כ שם בשם הנ"י) ומיירי בלא זכה בו אחר מן ההפקר (ול"ק ליזיל ולייתיה דמיירי במועד דמשלם מן העלייה וקמ"ל דבעלים פטורין) ואפשר דאפי' זכה בו אחר פטור כיון דהיה שעה אחת בלא בעלים ואפי' את"ל דבהזיק ומכרו ג"כ פטור וכדמשמע מפרש"י שם נראה לומר דדוקא במועד ולענין תשלומי בעליו הראשונים מן העלייה כיון דאלו נגח השתא אין חיוב עליהם אבל בתם דמשתלם מגופו או בהמית אה"א כדהכא לכ"ע חייב במכרו. ועמש"כ (לעיל לג ב) ועי' בלח"מ שם ובטוש"ע סי' תו ובאחרונים שם:

רש"י ד"ה דא"כ אבל סיפא דמתני' ודאי ר"י היא כו'. (עי' לעיל מה) בתד"ה השתא:

רש"י ד"ה לא תימא משום דחדו דמשכחי תיובתא למילתי. ק"ק מתפלת רנבה"ק (ברכות כח ב) ולא אכשל בד"ה וישמחו בי חבירי ולפי פירושו שם:

במשנה ושבר האבנים או שהזיק. כצ"ל: