רש"ש על בבא קמא ד.

גמרא וקרן מאי שייריה כשהזיק כו'. ק"ל מדוע לא משני דקתני סיפא שור המועד כדאמר בסמוך לענין אדם:

רש"י ד"ה שור מועד כו' משלם כופר כו'. לכאורה הגמרא כאן ע"כ אזלא כפי דמסקינן (לקמן כו) דגם רגל משלם כופר וכן שן כמ"ש התוס' שם דאל"כ הוה ילפינן אדם מינייהו ודוחק לומר דהכא הכוונה דשם שור משלם את הכופר:

תד"ה לאו וע"ק כיון דידע כו' א"כ מסתמא ידע סיפא. זה י"ל דהס"ד דטעם זה אינו עיקר רק לתשובת הצדוקים וכמו שפי' הרע"ב שם לעיל במ"ו גבי ספרי הקדש והתוי"ט בד"ה שלא יעשה ע"ש:

תד"ה כשהזיק לא כו' אלא מאידך כו'. וכ"פ רש"י (לקמן ט ב) במשנה וכדאי' להדיא בגמרא (יג ב) ודברי הנ"י בפי' המשנה כאן תמוהים:

תד"ה למחשביה וי"ל דל"ח אלא בע"ח כו'. וכ"כ רש"י שם במתני':

תד"ה כראי דאין מזיד לשור. ולכאורה הא לרבה (לקמן מג) ולרב (שם מד) דוקא בכוונה משלם כופר וי"ל דמ"מ אין זה קרוי מזיד דאינו אלא ביודע שאסור ומקבל עליו התראה אבל מ"מ ק"ק דבבעליו שייך מזיד והתראה: