רש"ש על בבא קמא לז:

תד"ה שור. עי' רש"א דפסיקא ליה דבמועד לשבתות לכ"ע בסתמא הוה מועד לחול וזהו ע"פ מש"כ הנ"י דלכ"ע הך בבא תנינן ואינו כלומר שידוע לנו כו' ע"ש והן לפי מש"כ לעיל דגם לר"פ תנן בכולהו וא"מ רק שמפרשו דלא חזינן כו' א"כ גם וא"מ לחול יפרש הכי דלא חזינן ושאלתם כפשטא אם יש לחלק בין שבת לחול ולא הוה מועד מסתמא לחול או לא והוה מועד לכה"י ולא נצטרך ג"כ למש"כ שם ולא לפי' הנ"י אלא אפי' להנ"י (וכדמשמע מדיוקא דר"א) היינו למאי דס"ד דהשואלים דאולי אין חילוק בין שבת לחול אבל לפי מה שהשיב להם דיש חילוק י"ל דדמיין למינים חלוקים דמסתמא ג"כ א"מ וכ"נ להדיא ברמב"ם פ"ו הל"ח וכמ"ק בנ"י עצמו בד"ה נעשה מועד לסירוגין לשוורים שכ' לשוורים דוקא כו' דכיון כו' ה"ל כמועד לשבתות דא"מ לימה"ח אלא דדבריו קשים קצת דתלי תניא בדל"ת:

במשנה שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח שור של הדיוט פטור כו'. לכאורה יפלא דפתח בשל ישראל וסיים בשל הדיוט ונ"ל דבדיוק תני ולאשמעינן דשור של מצרי שנגח שור של הקדש דחייב עי' בגמרא אח"ז ראיתי בהגהת הב"ח שמגיה ברישא נמי של הדיוט ול"נ כמש"כ ובמשניות וכן בסדר המשנה דירושלמי וברי"ף הגירסא בסיפא ג"כ של ישראל: