רש"ש על בבא קמא קיד.

[רש"י] במתני' ד"ה הרי אלו שלו וקננהו האיך ביאוש ושינוי רשות. וכ"כ אחריו הרע"ב ובתור"ע הקשה דבסוגיין משמע דזה לא מיקרי ש"ר וה"ר מהתוס' (לעיל סז) שכתבו טעם מדוע לא הוה כאן ש"ר ותמיהני שהביא מקושיית התוס' והעלים עין מתירוצם דמסקי דזה הוה שפיר ש"ר וסוגיין ישבו שם א"כ על הרע"ב אין כאן תלונה כלל ויסבור כשיטתייהו ורש"י שפי' לקמן בגמרא בד"ה יאוש כדי שנתיאשו הבעלים ביד המוכס (וזה דלא כדמסקי התוס' שם) הרי פי' דברייתא פליגא אמתני' והברייתא סברה דאפי' יאוש וש"ר לא קנה והא דקאמרה הגמ' קסבר יאוש כדי לא קני הוא להסביר הטעם דהואיל דיאוש כדי ל"ק ה"ל כקודם יאוש דאר"ח לעיל בר"פ דרצה מזה גובה כו' ופרש"י דהשני נעשה כגוזלו מבעליו וזהו ג"כ כוונת סיום הגמרא ומעיקרא באיסורא אתא לידיה כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י בעז"ה:

רש"י ד"ה מחשבתו חשב עליהם לדבר כו'. כצ"ל:

תד"ה ת"ש הגנב והגזלן כו' ומשום כו'. כצ"ל וכוונתם על הא דמשני בלסטים מזויין: