רש"ש על בבא קמא קא:

רש"י ד"ה דם תבוסה ספק כולו בחייו כו'. בס' מי נפתוח פרפר מ"ד א' הקשה דהא לחכמים (בנדה עא) כה"ג ברה"י ספיקו טמא מדאורייתא ברה"ר טהור גמור ותירץ ע"פ מה שדקדק מפרש"י שם דאפי' חכמים בס' כולו מחיים כו' ברה"ר מודו דגזירת דם תבוסה עליו מקל וחומר דספק רובו לאחר מיתה כש"כ ספק כולו לאח"מ (ולי ק"ו פריכא היא דהתם עכ"פ מיעוטו יצא ודאי לאח"מ משא"כ בספק יצא כולו מחייו) ואף שרש"י פי' כאן לענין טומאת הבית דהוי רה"י לק"מ דמיירי שהספק נולד בתחלה ברה"ר ולכן דינו דין ס"ט ברה"ר מצד שתחלתו של ספק נתהווה ברה"ר ע"ש ולכאורה נסתר ד"ז ממשנה ערוכה רפ"ו דטהרות המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר כו' כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור אבל לא דמי דהתם אותו הספק אם חי או מת עדיין לא הוסר גם עתה אבל הכא עיקר הספק לא היה רק ברה"ר ועתה ודאי לא נתחדש בו דבר ודמי לספק נגעו טהרות בשרץ ברה"ר דודאי דאפי' הכניסם אח"כ ברה"י נשארו בטהרתן. ועי' בתוס' (סוטה כח ב) בד"ה ברה"ר המאבד ביום כו' ומצא ביום שאחריו ספיקו טמא כו' אלמא דלילה חשוב לעולם כרה"י ע"ש:

רש"י ד"ה יש להן ולדמיהן ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה. הן משנה ערוכה בפ"ז דשביעית מ"ג הצבע צובע לעצמו ועי' רמב"ם רפ"ה מהל' שמיטה ובכ"מ שם ונ"ל דמש"כ התוס' בד"ה ולדמיהן כגון שלקטן לאכילה הוא מפני דהאי יש להן ולדמיהן כו' קאי גם על מאכל אדם ומאכל בהמה דתנן שם ברה"פ ע"ש ועל מין הצובעין שייך לומר דלקטן מתחלה לצבוע בהן לעצמו (ודבריהם כאן לכאורה סותרים למש"כ ברפ"ה דע"ז ד"ה נמצא. ועמש"כ בשביעית שם בס"ד) והמהרש"א לא הבין כן בכוונתם ומה דתניא לעיל בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק נראה דמיירי אחר הביעור עי' רמב"ם שם ברפ"ז ובהראב"ד ובכ"מ ויש לדחוק כוונת רש"י על צביעה בשכר שאסור (במשנה שם) אך מש"כ עוד אבל מותרין הן להסיקן וכ"כ לקמן בד"ה סתם עצים ואסירי לאחר הביעור אף להיסק דמשמע דקודם הביעור מותרין בהיסק. לכאורה תמוה דהא היסק הוה הנאתו אחר ביעורו ואסור דומיא דמשרה וכבוסה לקמן: