רש"ש על בבא בתרא ס:

גמרא מעיקרא סבר ניחא להו כו' כי חזא כו'. משמע מזה דמסתמא א"צ לקוץ עד דחזא דמעכבי ולא בארוהו הפוסקים:

שם ור"ל אמר מחזיר כו' הכא איכא רווחא. לעיל (כ"ו ריש ע"ב) כ' התוס' דאי איכא רווחא ט"ז אמה מודה ריו"ח וכ"כ הג"א כאן ולפלא שהשמיטוהו בעלי השו"ע:

שם א"ל נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח כו'. נ"ל שהוא ע"ד שאמרו במ"ר שמות פל"ה לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל המשכן ובשביל בהמ"ק וכן אמרו שם בארזים וכיון שבטלה הסבה יבוטל המסובב. וכן בב"ר פצ"ד אעין דשטים הוה במגדלא והיו נוהגין בהם איסור משום קדושת הארון:

שם פירות ל"נ שכבר בטלו בכורים אפשר בפירות אחרים. לפ"ז גם בשר חיה ועוף (לבד תורים ובנ"י) היה אפשר להם לאכול. וכן לחם ממיני קטניות אבל של כוסמין ושבולת שועל ושיפון אף שאין קרבין ע"ג מזבח וכן אין מביאין מהם בכורים לדעת קצת כמש"כ בפסחים (ל"ו ב') היו אסורין דהוו ממין שקרב ע"ג מזבח עי' בתוס':

ר"ש ד"ה שכבר נגזרה גזירה. חורבן. לשון גזירה משמעה בכ"מ על דבר העתיד. ויותר הנל"פ שכבר גזרו שחייבין להתאבל. וי"ל גם פי' הרשב"ם דר"ל שתהיה בחורבנה עד עת קץ:

ר"ש ד"ה אפר מקלה. ומשום דאיכא אפר פרה כו'. נ"ל ראיה מהא דתנן הנוטל שכרו כו' להזות כו' ואפרו אפר מקלה (בכורות פ"ד) אלמא שהוא הפך אפר פרה. אבל רש"י ברפ"ב דתענית פי' דבא לאפוקי עפר:

תד"ה מים. דפסולין לניסוך. עמש"כ בסוכה (מ"ח ב'):