רש"ש על בבא בתרא ב:

גמרא בונין אה"כ באמצע פשיטא כו'. הנקודות מיותרות כי אין זה פיסקא אלא נקטיה לקושיא כמ"ש התוס':

שם גג הסמוך לחצר חבירו עושין לו כו'. לקמן הגי' עושה וכן נכון דהרי לא קאי אלא על בעל הגג לבד ע"ש ברא"ש:

רש"י ד"ה קידש. לישנא דקרא נקיט פן תוקדש. לכאורה ה"נ להגיה תקדש כדכתיב. ואולי נקיט לישנא דדרשא בקדושין (נ"ו ב) תוקד אש דילפינן מזה דאסור בהנאה:

רש"י ד"ה וטעמא דרצו. ולקמן פריך כשרצו מאי הוה כו'. לפנינו שם לא פריך אלא ללישנא דפלוגתא ע"ש בתוס'. אבל באמת קושיא ראשונה דשם יפול גם ללישנא דגודא:

תד"ה וחייב (בסופו). ועוד כו' במזיד דוקא ה"ל להתחייב. עמש"כ בכלאים פ"ז מ"ה:

תד"ה גנה. וא"ת ולמ"ד כו' דאפי' בחצר כו' כ"ש בגנה. אבל הרא"ש ונ"י כתבו דלמ"ד הז"ר שמיה היזק חצר עדיף מגנה דאפי' במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו:

תד"ה הזיקא. ורשב"ג אע"ג כו' מ"מ כו'. לכאורה ה"נ דדלת אינה משום הז"ר אלא משום שמירה דומיא דדלתים לעיר. וי"ל דדעתם ז"ל דא"כ הל"ל גם בריח כמו בעיר. אבל בתוס' הביאוה הרי"ף והרא"ש איתא גם בחצר נגר ומנעול ועי' סמ"ע ר"ס קס"א:

תד"ה שאני. תימה כו'. לכאורה איכא למימר דשם מיירי ברצו: