רש"ש על בבא בתרא יט.

גמרא ר"ח בדר"א מתני לה בהדיא אלא א"כ כו'. נראה דר"ל דתני ברייתא שמפורש בה מחמצן. דבמתניתין לא יאות לשון זה וכה"ג בב"מ (ק"ז):

שם במפולת יד. פרש"י דחוק. ולעד"נ דהוא נגד מפולת שורים עיין ב"מ (ק"ה ב) וערכין (כ"ה) ופי' מפולת שורים נ"ל דלא כפרש"י שו"ש אלא ע"ד שמבואר במשנה רפי"ז דאהלות נותן רובע כרשינים על בורך המחרישה ע"ש בפי' הרע"ב. והיינו שחורש וזורע כאחד. והמקשה הוה ס"ד דמיירי במפולת שורים ולכן שפיר הקשה תיפוק ליה משום מחרישה דהא הזריעה והחרישה כאחד ומשני ליה במפ"י והיתה חרושה מעיקרא ומיירי בלוקח כדלעיל. ובזה מתורץ הצע"ג שהניח הגרע"א ז"ל בסוף קונטרס במילי דנזקין. ועמש"כ בפסחים (מ"ז ב) בס"ד. ודע דמש"כ דמיירי בלוקח. לפמש"כ התוס' לעיל ד"ה ואי לא סמיך. לחלק בין אילן לשא"ד יש לדון בזה דצריך לטעם המחרישה:

שם ותיפוק ליה משום מיא. עפרש"י. ולעד"נ דהקושיא קאי אשינויא בחורש לאילנות והמה דרך להשקותם אפי' בשדה הבעל עי' ריש מו"ק ברש"י ותוס' בד"ה מושכין:

רש"י ד"ה משום דמשתכי (כצ"ל ומלת הנך למחוק). ובכ"מ שמעתיו שמעלה חלודה. ר"ל אבל כאן א"א לפרש כן דמאי חלודה שייכא בקדירת חרס. וכ"מ בתוס' שכן כוונתו ודלא כתוי"ט שהבינו דרוצה לפרש הכא כן:

תד"ה המבריך. עמש"כ לקמן (פ"ב ב) ע"ד ובמש"כ בכלאים רפ"ז בס"ד: