רש"ש על בבא בתרא קמז:

ר"ש ד"ה מתנת ש"מ. שמא עד שיבואו עדים לקנות כו'. לעיל (מ') בתד"ה קנין הוכיחו דקנין לא בעי בפני עדים. ואי לאסהודי אף צוואתו בעי':

ר"ש ד"ה אר"נ. דמילי לא מיקני. מילי דמיזדבני בדינרי נינהו. אלא אשיגרת לישן הוא וכוונתו כמש"כ לעיל שהדירה אין בה ממש כו':

תד"ה המוכר. וא"כ צריכה להחזיר להם כל הדמים. כצ"ל:

בא"ד איך השיאה עצה למחול כתובת אמה. כצ"ל:

בא"ד וכ"ש דינא דגרמי שיש מחייבין שאסור. תמוה דהל"ל דמחייב ר"נ וכמש"כ בתחילה. וגם דבריהם באו כפולים. ונראה דצ"ל ועוד דאפי' בגרמא כו' ור"ל דאפי' לא הוי מחייב ר"נ בדינא דגרמי מ"מ יש בו איסור יותר מגרמא דהא יש שמחייבין בו:

בא"ד ועוד הוה ק"ל כו' למיפרך מגרושה שכתבה ליתן בניסן כו' וזבנה לכתובה מניסן (כצ"ל) כו' שהרי לא תוכל למחול מה שהפסידתם. תמוה דגם עתה שיוציא את השובר שנכתב מניסן תצטרך לשלם כל מה שנתנו לה הלקוחות. והוא כעין תמיהת מהר"ם על ומיהו ק"ל דלעיל וע"ש במהרש"א שדבריו אינן מוחוורין. ונלפע"ד דהם במחכ"ת לא עמדו על עומק דבריהם כי כוונתם הוא עפ"י מש"כ בב"ק (י"ד ב') בד"ה ש"מ דלמ"ד שעבודא דאורייתא ניזק גובה מלקוחות ועי' בש"ך רסי' תי"ט. ולכן אם תמחול כתובתה לבעל למאן דדאין דינא דגרמי. הלוקח שהוא כמו ניזק גובה מנכסי הבעל שהיה שעבודה עליהם ומחלתו עתה דהוה כמו שמכרה או נתנה לו וזה מכוון מאד בלישנייהו. שהרי לא תוכל למחול ועי' בש"ך סי' ס"ו ס"ק קי"ד. ואף למאי שכ' שם מיהו כו' במחול אפשר כו' מודה כאן כו' דאין קול למאי דעביד היזק בדיבורא. הרי הכא הבעל יודע בשעה שמוחלת לו דמזקת להלוקח ונכון בס"ד: