רש"ש על בבא בתרא יג.

גמרא פלגין לה בקרנא זול. ב"מ (ק"ח ב):

שם מיתיבי מי שחציו כו'. עי' תד"ה ש"מ (בע"ב). ולעד"נ דדייק מהא דב"ה אמרו עובד א"ר יום א' כו' משמע דאין לו תקנה אחרת אפי' באגוד ואית ליה דמי ואפשר לכוון זאת בדבריהם:

תד"ה אית דינא. הרא"ש הכריע כפירש"י (והוא כפיר"י) מלישנא דמעלין אותו בדמים דלקמן וכ"כ הגר"א ז"ל אחריו בסי' קע"א ס"ק כ"א. ואנכי תמה דלשון זה מצינו על כוונת שומא כמו מעלין לו את תפליו דפ"ו דערכין ופירש"י בעצמו בב"ק (ק"ב ב') שמין. וכן לקמן (קנ"א) פי' הרשב"ם דפודין בשווייהן. ול"נ ראיה לפי' הי"מ שבהרא"ש והוא כהריצב"א (וכ"מ מלשון הרמב"ם בפי' והרע"ב אחריו והתוי"ט לא הרגיש) מהא דפריך ממי שחציו עבד ומהא דב' אחין דהתם לא שייך עילוי דמים כיון שאין השני יכול לקנות ואפ"ה אמרינן לישני דגוד ואגוד:

תד"ה בכור. ואור"ת כו'. ויל"פ ע"ד ר"ת כגון אם לא היו דרים במקום אחד והיה דרך מהלך שעה ביניהם וא"כ הפשוט יחסר לו שעה אחת מיומו בכדי להביאם מבית חבירו ולהבכור לא יחסר לו רק שעה א' על ב' הימים:

תד"ה שנאמר. וחציה שפחה כו' דלא כפו את רבה כו' הא דלא כפו אותו כו'. כצ"ל:

תד"ה כופין. וא"ת כו' ליתי עשה דפו"ר וידחה ל"ת דל"י קדש. ע"כ כוונתם שישא ב"ח. דבשפחה אינו מקיים המ"ע כמ"ש לעיל. וא"כ הל"ל ל"ת דלא תהיה קדשה. ונ"ל דבל"י קדש נכלל ג"כ איסור עבד בב"ח דכל שאין קדושין תופסין מיקרי קדשות ובל"ת קדשה נכלל איסור ב"ח בשפחה אלא דהראשון הוא אזהרה עליו והשני עליה: