רש"ש על בבא בתרא קלז.

ר"ש ד"ה דתניא כו'. ור"ש ס"ל כקנין הגוף דמי כו' ואנא ס"ל כר"ש והיינו דפסיק ריו"ח כר"ש. לכאורה יקשה א"כ למאי איצטריך למיפסק כוותיה הא כבר אשמע לן בב' מקומות דק"פ כקנין הגוף. אבל באמת הא דר"ש עדיפא דהא במתניתין מכר האב אינו מכור וכמש"כ בגליון התוס'. ואם נאמר דאחריך אינו מועיל כלום צ"ל דהחילוק הוא דבדינא דמשנה הוא משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל:

ר"ש ד"ה וירד כו'. ואכל אורחא דמילתא נקט כו'. ולי י"ל דכלפי דאמרינן בב"מ (ט"ו) בב"ח שגובה את השבח מלוקח משום דהדר על המוכר אבל במתנה דלא הדר אינו גובה ע"ש. לכן קאמר הכא לרבותא אע"ג דכבר אכל המעות ולא יהיה ללוקח ממה לגבות מ"מ מוציא השני ממנו:

ר"ש ד"ה הא לכתחלה. דניחא ליה שישתייר קצת לשני כו'. עמש"כ לקמן (בע"ב) ע"ד:

ר"ש ד"ה ה"ג בה"ג. דסתם אדם כו' אינו רוצה להוציא כו' עד שתגמר מיתתו. לכאורה כאן גם בלא נתינתו יזכה השני עם גמר מיתתו. ואולי מיירי שנתנן עם שאר נכסיו שלו וכיון דבשלו נתכוון לאחר גמר מיתתו אמרי' דהני נכסי ג"כ נתן על כוונה זו: