רש"ש על עבודה זרה ס:

במשנה זה היה מעשה והכשירו. בהגרי"פ דצ"ל בבית שאן ושכ"א בהרא"ש. הן בגמרא לקמן בסה"ע ג"כ איתא בב"ש אלא שהתוי"ט צדד לומר דההיא ברייתא היא ודבמתני' ל"ג בחמתו. ודע שהר"ן העתיק הגמרא ול"ג שם ג"כ בב"ש ודפרכי' מדתנן כו':

גמרא אר"א ב"א ינוחו לו לר"ש ברכות על ראשו. לכאורה לשון זה לא נופל אלא על אדם חי ויהיה מכאן ראיה לפירוש הא' שברש"י קדושין (דף עב רע"ב) וע"ש בתוס' ושם ויהיה ע"כ ג' ראב"א:

רש"י (בגמרא) ד"ה זה היה מעשה. דקתני רישא כו'. וכן התוס' דייקי מרישא אבל הגמרא לא דייקא אלא מסיפא. ונראה משום דרישא יל"פ דמחל לו לגמרי החוב:

רש"י ד"ה כל שבזב. לא איירי ר"א בהסיט כו' אדם הנוגע בזב כו' בין בקנה טמא. תמוה דהא אפי' אדם הנוגע בזב אינו מטמא אדם בחבורין כדאיתא ברפ"ה דזבים כש"כ כלים שא"מ אפילו כלים. ועוד דקנה אינו בר קבולי טומאה הוא דהוא פשוטי כ"ע. ודוחק לומר דיכוון על קנה דשבת (קכג ב) במשנה או לקנים דפי"ז כלים מט"ז. ועי' בר"ן שהעתיק לשונו בסגנון נכון:

תד"ה כל שבזב. וגם אם ישב על החבית כו' ובזב טמא. ר"ל בכה"ג כגון שישב על משכב ומושב אבל על חבית דהיא של חרס אף אם יחדה לישיבה אינה מתטמאה במושבו כדאיתא בשבת (פד א) ובמגע א"מ מגבה אם לא שהיה בתוכה מו"מ שהן מתטמאין אפי' תחת אבן מסמא ע"ש בדף (פב ב) בתד"ה באבן: