רש"ש על עבודה זרה נב.

רש"י ד"ה חזרו לטומאתן. שברן כדי לטהרן. ונראה דשבירה מהני לטהר אפי' משמשי עבודת כוכבים דישראל. ואף את"ל דאין להם ביטול לאיסורייהו כמו העבודת כוכבים עצמה וכדעת הראב"ד שהביא הר"ן. מ"מ לענין טומאה כיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה כדלקמן שפי' התוס' לענין כלי של תקרובת אע"פ שאין לה ביטול לענין איסורא בשום מקום. והגהת הב"ח בזה תמוה:

רש"י ד"ה כיון. בשאר טומאות כו'. כצ"ל בב' וכן בדבור הסמוך:

תד"ה מה. כמו כ"ש דאמרי' שגנזוה. כ"ה במהר"ם אלא שכתב דא"י לשון זה היכן הוא. ואולי יכוונו להא דאיתא בזבחים (פח) סכין מטרפת היה במקדש כו' וגנזוה. וכן לקמן בכלים אשר הזניח אחז איתא שגנזום:

בא"ד אף אשירה כו' פי' ביעור כו'. עי' מהר"ם. ונ"ל עוד ראיה משבת (צ) במשנה מאבני המזבח כו' שמצניעין אותן לגונזן (ועי' פרש"י) ובמשמשי עבודת כוכבים פליגי עליה דר"י שם וע"ש בתוס' (צד) ד"ה את המת אלמא דאין מצוה לגונזם:

תד"ה תבעי. משום דעיקר טומאתן כו' מגבן אינה אלא מדרבנן. תיבת מגבם אינה מדויקת דמדאורייתא אין להם שום טומאה אפי' מתוכן ולשונם בשבת מדוייק היטב. ואולי משום דעל קושיית דלא ליטמאו מגבן דמשני שם כיון כו' שוינהו ככלי מתכות הדר פריך יחזרו לטומאתן ישנה וע"ז משני בטומאה דרבנן לא אחיתו לה טומאה (פי' ישנה) לזה נקטי הכא טומאה דמגבן: