רש"ש על עבודה זרה טז.

גמרא א"ל והלא מרביעין עליה ויולדת כו'. והרמב"ם בפי' כאן ובפסחים כ' טעמייהו משום דמשמשת לטחון וע"כ ה"ל ג"א:

שם אריו"ח הל' כב"ב. הן הרמב"ם שם ושם כתב שאין הלכה כבן בתירא. וכן בחבורו בפ"כ מהלכות שבת הלכה ד לא התיר אלא סוס העומד לרכיבת אדם דמודו ביה רבנן. וכן שם בפי"ח הט"ז פסק דלא כר"נ בשבת (צד) במוציא בהמה חיה ועוף. והוא וב"ב אמרו דבר אחד (שם) (ולפלא בעיני על הגר"א ז"ל בשו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף מ' בגליון שכ' בשם הרמב"ם שפסק כר"נ וע"ש במ"א ס"ק ס"ז) והתוי"ט בפסחים כתב דהרמב"ם ע"כ ל"ג בגמרא דהל' כב"ב. אבל עדיין ק"ל מהא דר"פ נוטל רבא כר"נ ס"ל כו' וה"ל לפסוק כרבא. לכן נ"ל ליישב ע"ד שכ' הב"י בסי' רל"ה בדעת הרמב"ם דהא דפסק שם בגמרא הל' כר"ג היינו לאפוקי מדר"א כו' אבל במאי דאמרו חכמים כו' הל' כוותייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים ע"ש. וה"נ י"ל הכא דל"פ הל' כב"ב אלא לאפוקי מרבי. וכ"מ מהא דקבע הש"ס ההלכה אחר הברייתא דפליג ביה רבי ולא קבעה אמתניתין. והא דל"ק הלכה כחכמים הוא בכדי שלא נטעה דטעמייהו דאסרי בסוס הוא כרבי כקושיית התוס' במתניתין ואסרי אפי' במיוחד לרכיבת אדם קמ"ל דהלכה כב"ב דל"ח לטעמיה דרבי וממילא במיוחד לרכיבת אדם דלכ"ע נושא א"ע מותר. ומיושב ג"כ דברי הה"מ והגמי"י במש"כ ע"ד הרמב"ם בפ"כ כב"ב. ובפשוט י"ל דל"פ כב"ב אלא בהא דמתיר בעושה מלאכה שא"ח עליה חטאת. ולכן במיוחד לרכיבת אדם דלכ"ע נושא א"ע מותר. והא דר"פ נוטל י"ל נמי דהא דקאמר כר"נ לאו לאפוקי רבנן אלא משום דבדבריהם אינו מבואר דבאדם מודו לכן קאמר כר"נ והוא ומחלוקותו קאמר וכמו שפירש"י בפסחים (כז) בסד"ה יוליך הנאה. ובבכורות (טו) ותני זו דר"ש ומחלוקתו ועי' בב"ק (מט ב) בתד"ה ותני ובמה שציינתי שם. ויתורץ ג"כ תמיהת התוס' בשבת (צד) בד"ה אבל:

תד"ה אלא. וג' מחלוקת בדבר. עי' מהר"ם. אבל בשבת (צד) בד"ה בסוס כתבו דאף חכמים אוסרין בכל הסוסים אפי' במיוחד לרכיבת אדם דלא חלקו חכמים בסוסים:

רש"י (במשנה בסופה) כמו אפרודיטא בבה"מ. הוא לקמן (מד ב):