רש"ש על ערכין כז.

גמרא תנא סיפא נמי בין לפני היובל בין לאחר היובל. כצ"ל:

במשנה א"ל הגיעתך. כ"ה הגי' במשניות והיא נכונה יותר:

גמרא תיפוק ליה כו' טפי ופריק לה. ק"ל בשלמא לטעמא דמתניתין איכא רווחא דהקדש כגון אם החליט בדעתו שלא ליתן בעדה יותר מעשרים לכן אם הוא יפתח ראשון בך'. כשיתן אחר כ"א יכופו אותו לתת כ"ו בע"כ כדלקמן. משא"כ כשיפתח אחר בכ"א תו לא יחפוץ לפדותה כלל כי יודע שבעד כ' לא יתנו לו. משא"כ לטעם זה אף אם יפתח אחר ג"כ הוא טפי עליה:

שם ועוד מצות גאולה באדון. ק"ל דלמא מתניתין טעמא דקרא קמפרש. וכמו בס"פ דלעיל גבי שדה מקנה דא"י לכהנים ביובל דאמרה טעם שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אע"ג דקרא כתיב. ובמש"כ התוי"ט שם דיש נ"מ לדינא בהטעם מיושבת קושיא זו אך ק"ל דלפ"ז תליא זה בפלוגתת ר"ש ורבנן אם דרשינן טעמא דקרא עמש"כ התוי"ט בפ"ב דיבמות מ"ה:

רש"י ד"ה ל"א זה באיסר. אלא כו' בביצה. כצ"ל כמו שהוא בפנים:

רש"י ד"ה והתניא וד"ה דמצות. צ"ל דבור אחד:

במשנה אמר אחד ה"ה שלי בכ"א הבעלים נותנין כ"ו כו'. נ"ל דאם ירצו הבעלים לתת לגיזבר החומש לבד דהיינו ה' סלעים (ואולי דדי אפי' בד' וכ"מ מקושיית הגמרא ולימרו אתא גברא בחריקין) הרשות בידם והשדה תשאר אצל האחר בכ"א בע"כ. (וכן בשארי הבבות לפי חשבון שימולא רק כ"ה). ואלת"ה לקתה מדת הדין שיבא אחר ויוסיף על מחיר השדה שאמרו הבעלים עד פחות מעט מחומש רק בכדי שיכופו את הבעלים לפדות בתוספתו של זה: