רש"ש על ערכין כב.

גמרא ור"א מ"ט ל"א לכתובת אשה דהא תקינו להו רבנן כו'. כצ"ל:

שם א"ה איזדקוקי לא ניזדקק להו. כצ"ל. או דצ"ל בכולא לה כמו שהוא בפרש"י:

שם א"ה רבית נמי לא לישקול. לכאורה מאי פריך הא בד"י נמי מותר לעובד כוכבים לקחת רבית מישראל. ונ"ל דכוונת המקשה הוא דכיון דד"י שא"נ לנכסי יתומים לכן דינא הוא שלא יקח רבית ג"כ עבור משך הזמן עד שיגדלו כמו שאינו בדין שיקח בעד משך ימי הכרזה:

שם השתא דאתית להכי כולהו נמי כשחייב מודה. וכ' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם דהשתא דקי"ל מטלטלי דיתמי הוו משתעבדי לבע"ח הרי בע"ח היה נשבע וגובה כו'. ותמה התוי"ט דמה מקום לשבועה זו כיון שע"י הודאת האב כו'. וי"ל דאין כוונתם רק על בע"ח עובד כוכבים כשרבית אוכלת בהן וכגון שקבל עליו לדון בד"י כדאוקימנא. וכן בכתובת אשה. ואח"ז מצאתי כן בתור"ע וצריכין דבריו הגהה קצת:

רש"י ד"ה קולפי טאבי. הכאות גדולות. ובסוטה (יג) העתיק רש"י טובי. ויתפרש הרבה:

שם על הדא שמעתא שהיה מלמדני שום היתומים לר"מ ששים יום. ברש"י מנחות (ז) מוכח דשנה לו ברייתא בלשון זה:

בא"ד רצופין ל' יום בין יתומין בין הקדש. ר"ל כל חד כדיני' הוו ברצופין:

תד"ה תנן. דודאי מדנחת ב"ד לשום בדתבע להו מיירי כו'. ל"י לאיזה צורך הוכרחו לדייק דמיירי בדתבע. דאדרבה דאי מיירי בדלא תבע תקשה טפי לר"א:

תד"ה אר"נ. והלכה כר"נ כו'. תמוה דהא בסוף הסוגיא אסיקו רבא ורב אשי דאין נזקקין. ונהרדעי דאמרי בכולהו נזקקין פירשו בעצמם דכולהו היינו אפי' שדה זו ומנה זו. גם ראייתם מכתובות אינה מבוררת וצ"ע: