ר"ש משאנץ על משנה פאה ג:ג

המחליק. מל' ואנכי איש חלק (בראשית כ״ז:י״א) דכל זמן שהבצלים בשדה אינה חלקה אלא דומה לאדם מלא שער והמקום שנתלש נקרא חלק ומיהו יותר נראה לשון חילוק דבר הנחלק לשנים מל' מחליקין בתאנים ובענבים בפ"ק דמעשרות (מ"ח) והיינו חלוקתן דלחים לשוק למוכרם ויבשים לגורן לכונסן לקיום ומיהו חוזר אני בי מראיה זו דההוא נמי לשון איש חלק שמחליק העיגול של דבילה ומשפשפו בתאנים וענבים של טבל והמשקין נסחטין מהן ומחליקין אותן ומצחצחין אותן וסיפא דההוא דמתניא לענין הכשר מייתי בפרק חבית (שבת דף קמה.) ומוכח התם כן:

אלו לעצמן. דכשני מיני חטים דמי:

וכן באפונין. לאו באותן שהם מין ירק דירק לא מתחייב בפאה אלא באותן שהם זרעים כדתנן בפ"ג דכלאים (מ"ב) אפונין השופין מין זרעים אפונין הגמלנים מין ירק:

וכן בכרם. אם מחליק דינו כאלו:

המדל. לשון שלופי הוא כדאיתא בפ"ק דמו"ק (דף ד.) ותנן בפ"ד (מ"ד) דשביעית איזהו המדל אחד או שנים ומפרשינן התם בגמ' [דירושלמי] נוטל (אדם) אחד או שנים דבזמן שהבצלים זרועים רצופין מוציא אחד מבינתים שיתגדלו בריוח ויעשו גדולים ואותם שעוקר משם להרויח הנשארים אינן נחשבים לקצירה לפי שתקנת הנשארים היא הלכך נותן פאה מן הנשאר לבד והנעקר פטור מכלום מטעם דפרשינן ולא יתכן לפרש משום דירק בעלמא הוא ועדין לא הגיעו לחיוב פאה דלא יהא אלא כמנמר לקליות ומיהו יתכן דקליות מכניסן לקיום על ידי שמייבשין אותן לתנור אבל הנך בצלים דלא גמרו כל צורכן נרקבין ואין מוכנסין לקיום:

המחליק מאחת. כלומר מענין אחד או כולן לגורן או כולן לשוק ובפרק ד' דשביעית (שם) תנן איזהו המחליק שלשה זה בצד זה:

ירושלמי (הל' ב') המדל נותן מן המשוייר על מה ששייר תני א"ר יודא במד"א במדל לשוק אבל במדל לבית נותן מן המשויר על הכל [א"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע"מ להדל אבל אם עיבה ע"מ שלא להדל לא לא סוף דבר לביתו אלא אפי' לשוק נותן מן המשואר על הכל] פי' במדל לבית כלומר לגורן דחזו לכונסן לקיום. בשעיבה שזרען רצופין בעובי: