ר"ש משאנץ על משנה פרה ה:ג

קרויה. דלעת חקוקה שניטל בני מעיה:

שהטבילוה מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דחדשה היא ולא נטמאה מעולם:

במים שאין ראויין לקדש מקדשים בה. לאחר שנגבה ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויין לקדש ותחזור ותפלוט:

נטמאת אין מקדשין בה אף על פי שחזר והטבילה דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאין הבלועים בה דקא סברי רבנן דמחמרינן במים טמאים יותר מבמים שאין ראויין לקדש ור' יהושע משוה מידותיו דאי חיישת הכא והכא תיחוש ואי לא חיישת הכא והכא לא תיחוש:

בין כך ובין כך. בין בתחלה כשהטבילה במים שאין ראויין לקדש וניגבה בין בסוף כשנטמאת והטבילה אפילו בראויין לקדש וניגבה. לא יוסיף לתוכה מים מקודשין דחיישינן שמא תפליט: תניא בתוספתא [פ"ד] מילא דלי לשתות וחישב עליו עד שלא הגיע למים יערה וצריך לנגב ואם משהגיע למים חישב עליו יערה ואין צריך לנגב רשב"ג אומר אף צריך לערות שלשל דלי למלאת ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים חישב עליו מערה וצריך לנגב עודהו במים וחישב עליו מערה ואין צריך לנגב רבן שמעון בן גמליאל אומר (אף) אין צריך לערות. פי' מילא דלי לשתות וחישב עליו עד שלא הגיע למים כולה חדא מילתא היא שחישב על מילוי זה לשתות עד שלא הגיע למים אבל תחלה היה רוצה למלאת לחטאת ונמלך לשתות. עד שלא הגיע למים יערה וצריך לנגב דכיון דנמלך עד שלא הגיע למים (למים) איפסלו להו: ואם משהגיע למים חישב לשתות לא פסלה מחשבה אלא דמחמרי רבנן לערות גזירה אטו מחשבה דקודם שהגיע ולענין לנגב לא גזרו ור"ש בן גמליאל לא גזר כלל ואפילו לערות א"צ: שלשל דלי למלאת לחטאת ונפסק החבל עד שלא הגיע דלי למים פסול מילוי זה דלא הוי מכח אדם אבל משהגיע למים נפסק הוי מילוי מכח אדם וכשר וטעמייהו בסיפא כמו ברישא דפליגי אי גזרינן משהגיע אטו לא הגיע: