ר"ש משאנץ על משנה מעשרות ג:ד

קציצות. שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ"ח דשביעית (משנה ו) והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותם קציצות ושוטחין אותן בשדה ליבש:

אפילו בצד שדה קציצות. דמוכח מילתא דמבעל השדה נפל אפילו הכי מותרים משום גזל לפי שהבעלים מתייאשים מהן ובריש אלו מציאות (בבא מציעא כא:) מתרץ בין למ"ד יאוש [שלא] מדעת הוי יאוש בין למ"ד לא הוי יאוש:

ופטורין מן המעשר כהפקר:

בזיתים ובחרובין חייב. דלא מייאש ולא הוי הפקר ואסור משום גזל ומפרש באלו מציאות משום דחזותו מוכיח עליו של מי הוא אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע:

אם דרסו רוב בני אדם חייב. דסתמא מן הדרוסות הן ופריך בירושלמי (הל' א) ולא בבתים הן נדרסות כלומר ע"כ בשדה עסקינן ומשני א"ר בון בר חייא תיפתר שרוב דורסין על השדות רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיהא ומשני א"ר שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה:

פלחי דבילה. לאחר שנדרסו בעיגול מחלקין העיגול לכמה פלחין ובפלח יש הרבה תאנים דבוקות יחד וכדתנן בפ"ה דדמאי (משנה ה) וכן עני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחד:

מדבר גמור. למעשר שנגמרה מלאכתו:

עד שלא כינס לראש הגג. דהיינו ערימה שזהו גרנן של חרובין למעשר כדתנן לעיל בפרק קמא (משנה ו):

מוריד מהן לבהמה. דאוכלין על המוקצה בין במקומן בין שלא במקומן אפי' לרב כדפרשינן לעיל אבל לעולם לאו דווקא לבהמה והוא הדין לאדם והא דנקט בהמה כדמפרש בירושלמי (שם) לפי שאין דרך תלמיד חכם לאכול בשוק:

שהיא מחזיר את המותר למוקצה כל היכא דמותרו חוזר לא נטבל כדאמרינן בסוף פרק המביא (דף לה):