ר"ש משאנץ על משנה חלה א:ט

חייבין עליה מיתה וחומש. זר האוכלן מזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) וחלה איקרי תרומה:

וחומש. בשוגג קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:

ואסורים לזרים. בפ' ב' דבכורים (מי"ו) תנן כי הא מתני' ומייתינן לה בהערל (דף עג) והתם ניחא דאע"ג דתנא חייבין עליהן מיתה תנא ואסורה לזרים משום דבעי למיתני הרי [אלו] בתרומה ובכורים מה שאין כן במעשר דשרי לזר ואפי' איסורא ליכא אבל הכא קשה ועלה דההיא מפרש בירושל' (הל' א) מתני' מסייע לר' יוחנן דאסורה לזרים פתר לה פחות מכשיעור כלומר לר' יוחנן דאמר בפ' בתרא דיומא (דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ויתכן האי שינוי' במתני' דהכא:

והן נכסי כהן. כדאמרי' בפ' הזרוע גבי ביכורים והן נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:

וטעונין רחיצת ידים. אפילו לאכילה דפירי כדאמרי' בסוף אין דורשין (חגיגה ד' יח:) דלאכילה דנהמא אפי' מעשר נמי בעי:

והערב שמש. כדדרשי' בהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה:

ואינו נוטל מן הטהור על הטמא. כדתנן בפ"ב (מ"א) דתרומות ושם פירשתי הטעם:

אלא מן המוקף. עיסה בנגיעה ושאר דברים בלא נגיעה אלא שיהיו במקום אחד כדפרשי' בסוף פ"ג דמעשר שני:

מן הדבר הגמור. מפירות שנגמרה מלאכתן וחלה משתתגלגל העיסה:

עד שישייר מקצת. דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית ששיריה ניכרים כדאיתא בפ' ראשית הגז (חולין דף קלו:):