ר"ן על תענית ח:

ראתה שני בני אדם. בשדה הסמוכה לאגם דסמכה דעתה:

רצה אחריהם היא משולחת הא עמדה אינה משולחת:

בשדה שאינה סמוכה לאגם. ברחה מפניהם אינה משולחת הא עמדה משולחת:

טרפה שני בני אדם ולא אכלה אלא אחד מהם משולחת. כיון שלא היתה רעבה משניהם וטרפה שניהם משולחת היא ופרכינן בגמרא והא אמרת אפילו רצתה ופרקינן באגם גופיה דסמכה דעתה שפיר הלכך רצתה אחריהם אינה משולחת אבל טרפה שניהם ולא אכלה אלא אחד מהם משולחת:

עלתה לגג וכו'. שיילין בגמרא פשיטא ומפרקינן לא צריכא אפי' בכוכה דציידי פירוש כוך קטן שעושין הציידין למארב העופות דאע"פ דלאו ביישוב הוא ולא בנין קבוע הוא כי האי גוונא משולחת היא:

אין צריך לומר חרב שאינה של שלום. דמתריעין עליה:

אלא אפילו חרב של שלום העוברת דרך אותה מלכות להלחם במקום אחר:

כי אם אל בית מלחמתי. איני רוצה להלחם עמך כי אם למקום שאני רוצה להלחם בו:

מתני' מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם. א"י:

באשקלון. בארץ פלשתים:

כמלא פי תנור. פת:

על אלו מתריעין בשבת. בענינו ולא בתענית:

המטורפת. לשון ביצה טרופה וכמו טרף אבבא:

לעזרה. צועקין לבני אדם שיבואו לעזור להם:

אבל לא לזעקה. תפלה שאין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפלתינו לזעוק עליהם בשבת:

שמעון התימני. מתמנת היה:

ולא הודו לו חכמים. פשטינן בגמ' דאפי' בחול לא הודו לו [לא] שיתריעו ולא שיתענו ומיהו הני מילי לומר שאין דנין עיר שיש בה דבר כעיר שהקיפוה עכו"ם שנתריע עליה ברצופה ואפי' בשבת דליתא ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות לדידן דקיימא לן כרבנן דפליגי אדרבי עקיבא:

גמ' ויחיד הנרדף מפני עכו"ם או מפני רוח רעה. שנכנסה בו רוח שד ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות או שהוא חולי ממיני החליים ולפ"ז יש ללמוד מכאן לכל חולי שיש בו סכנת היום דמתריעין עליו בשבת שלא אמרו מפני רוח רעה אלא מפני שהוא חולי של סכנה ביומו ואיפשר שעל זה סמכו בהרבה מקומות שאומרין מצלאין על החולים בשבת ומ"מ דוקא כשיש בו סכנת היום שלא שנינו רוח רעה אלא דומיא דספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני עכו"ם:

ועל כולם אין יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית. כבר פירשתי לעיל דמפני שמתריעין אלו ברציפה קאמר דאין ליחיד להתענות על אלו ברציפה עליהם ולפיכך אסרו כאן לסגף שמא יצטרך לבריות שאין בו כח להתפרנס מיגיעו ומר בריה דרבנא שהיה מתענה כל השנה ור"ל דצם תלת מאה צומין כדאיתא בירושלמי לא היו צריכין למעשה ידיהם והיו יכולין להתענות ולסגף עצמן:

מתני' על כל צרה שלא תבא על הצבור. לישנא מעליא:

שלא ימקו. בטוח היה בתפלתו שירדו גשמים הרבה:

עוגה. גומה גדולה כמו עוגה גדולה עגולה:

אם נמחית אבן טועים. שכשם שאי אפשר לאבן שתמחה כך אי אפשר להתפלל על רוב הטובה:

גמ' שנאמר הביאו את המעשר. וכיון שכך הוא מדתו של הקב"ה שכשהוא נענה לעמו ישראל משפיע להם מטובתו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די אין מתפללין עליה:

ברך המחרישה. חריץ שבין תלם לתלם:

בחרבה. בקרקע שלא היתה עבודה מזמן הרבה:

טפח. כדי שירדו גשמים טפח:

בינונית. שהיתה עבודה מזמן קרוב ועכשיו אינה עבודה:

מתני' היו מתענין וירדו גשמים וכו' קודם חצות לא ישלימו תעניתם. כבר כתבתי בפ"ק [בסוף סימן תת"ז ד"ה הרי שהיה מתענה ע"ש] דהני מילי בצבור אבל יחיד משלים: