ר"ן על תענית ה:

אבורנקי של מלכים. כך היו נוהגין כשנולד בן למלך היו נוטעין אילן ויום שממנין אותו מלך היו עושין לו כסא מאותו עץ פירוש אחר אילן גדול המיסך על הארץ לטייל המלך תחתיו ומדאמר בירושלמי הדא דתימא בנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו משמע לי דכי אמרינן אי זהו בנין של שמחה זהו הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא אלא הוא הדין לכל בנין שאינו צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא וכתב רבינו האי גאון מדקא משוינן בנין נטיעות ארוסין ונשואין למשא ומתן מה משא ומתן רשות אסור והוא של שמחה אף בנין ונטיעת ארוסין ונשואין רשות אסור בשל שמחה אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אישה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואף על פי שהוא שמחה מותר:

אמר רבי אלעזר אמר רב אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. פירוש בצבור ומתפלל בשבילן כיהושע:

סליקו להו מאימתי מזכירין סדר תעניות כיצד:

אפר מקלה. אפר ממש ולא עפר ואפר סתם הוא עפר דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב מעפר שרפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם והיינו דקתני אפר מקלה דהיינו אפר שרפה:

דברי כבושין. מלשון מכבש פרימש"א בלע"ז שכובשין הלב להחזירו למוטב:

ובקבלה. שהנביא מצוה לישראל ובגמרא מפרש דכי קתני מתני' סדר תעניות היינו בז' אחרונות:

גמ' תניא שלשה ראשונות ואחרונות:

ונותנין אפר על גבי התיב'. מדלא קתני מקלה ש"מ דאפר או עפר קאמר ומיהו אפר מקלה עדיף טפי זכר לאפרו של יצחק:

בגדולה. מצוה בעצמה שלא לפורענות ומתחילין מן הגדול שנאמר ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואיתמר בניו וגו':

בקלקלה מתחילין מן הקטן. שבתחל' נתקלל נחש ואחר חוה ואחר אדם:

מאי שנא דשקיל איניש אחרינא. דקתני ונותנין על גבי התיבה ועל גבי הנשיא ומשמע ע"י אחר וגבי שאר כל האדם לא קתני אלא כל אחד ואחד נותן בראשו:

למתבייש מאחרים. דאיכא עגמת נפש פורתא ומתוך חשיבותן הן מתביישין אבל שאר אדם דלא חשיבי לא מתביישי מאחרים וסגי להו מנתינת עצמן:

פאר תחת אפר. שמניח במקום הנחת תפילין דכתיב פארך חבוש עליך ותפילין מניחין אותן במקום שמוחו של תינוק רופף:

בצינעה. בבהכ"נ:

גלינו. שיצאנו מבית כנסתינו:

דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא. גלות איכא פרהסיא ליכא:

למה מתכסין בשקין. חוגרין שקין והיו יוצאין לבית הקברות:

כבהמה. משום דמשער בהמה נינהו ומנוצה של עזים:

למה נותנין אפר וכו'. חד אמר וחד אמר דאיכא בינייהו עפר סתם:

ולמה יוצאים בבית הקברות דחד אמר וחד אמר ואמרי' בגמרא דאיכא ביניהו קברי עכו"ם במקום שאין קברי ישראל דלמאן דאמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים איכא ולמאן דאמר כדי שיבקשו עלינו רחמים ליכא דאפילו על עצמן אין יכולין לבקש רחמים וכ"ש עלינו ודאמר למה מתכסים בשקים ולמה יוצאין בבית הקברות אע"פ שלא מצינו לא במשנה ולא בברייתא שהתקינו לעשות כך מפני שנהגו לעשות כן שאלו טעם על מנהגם. ודכותה הא דאמרי' בפ"ק דר"ה (דף טז.). למה תוקעין בשופר של איל ובשום דוכתא לא תנן הכי אלא מנהגם היה לתקוע בשל איל משום הכי שיילינן למה נהגו כן וכמ"ש שם בס"ד:

ודאמרי' למה יוצאין בבית הקברות. היינו שהיו נוהגין אחר שמתפללין שיוצאים כל העם לבית הקברו' ובוכין ומתריעין שם אבל לא שיוציאו את התיבה וס"ת לבית הקברות ויתפללו שם וכ"ש בקברי עכו"ם ח"ו וכ"כ הר"ם במז"ל בפרק ד' מהלכות תענית שלא כמנהג מקצת המקומות שמוציאין את התיבה לבית הקברות ומתפללים שם :

ת"ר יש שם זקן וכו' אדם של צורה. בעל קומה כדי שישמעוהו ויקבלו דבריו בהכנעת הלב: