ר"ן על סוכה כ.

גמ' מנה"מ. דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו:

ולקחתם לכם. משלכם משמע:

למה לי למימר החזירו לרבן גמליאל. מה אנו למדין מחזרה זו דאיצטריך תנא למתנייה במתניתא:

הא קמ"ל. דר"ג על מנת שיחזירוהו לו כתנו להם ואפ"ה הויא מתנה עד שיצאו בו:

החזירו יצא. למתנה על מנת להחזיר שמה מתנה והרי החזירו אבל אם לא החזירו איגלי מילתא דמעיקרא גזל הוא בידו:

ויש שלמדו מכאן שהנותן לולב לחבירו ביו"ט ראשון סתם מתנה על מנת להחזיר היא ואומדנא דמוכח היא אע"פ שלא פירש שאין אדם מתרוקן ממצותו ונותן לאחרים דהא הכא סתם נתנו להם ואפ"ה אמר דקמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולבו לחבירו ביו"ט סתם וטעמא דמסתבר הוא אע"פ שאין בכאן ראיה מכרחת. ומסתברא דכי אמרינן החזירו יצא דוקא בשהחזירו בענין שיכול עדיין לצאת בו הא אם החזירו לאחר שעברה מצותו לא יצא דאומדן דעתיה הכי הוי וחזרת דמים הכא ודאי לאו חזרה היא דאלולב קפיד וכדאמרי' בפ' מי שאחזו [דף עד:] דעל מנת שתתן לי אצטלתי אצטלתי דוקא קאמר (דלצעוריה קא מיכוין) וכ"ש הכא שצריך לו לצאת ידי חובתו ואיכא דמידק כי אמר ע"מ שתחזירהו לי היאך יצא בו והא לא מצי מקדיש ליה דמידי דחזי ליה קאמר כיון דאמר לי כדאיתא בפ' יש נוחלין [דף קלז:] ואמרינן בנדרים [דף מח.] כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומפני זה כתב ר' שמואל ז"ל שם בב"ב דלא גרסי' לי והראב"ד ז"ל תירץ דשפיר גרסי' לי דהא הוא יכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן דמי הנאה להקדש ואין צורך לכך דכי אמר דכל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה היינו מתוך שהיא בהערמה אינו יכול להקדישה כמתנת בית חורון דאמר אינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה וכדאמרינן התם סעודתו מוכחת עליו והכי איתא בירושלמי בההיא דגרסינן התם אלא. מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים ופריק דה"ק מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שנעשית בהערמה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והיינו לישנא כל מתנה שאינה כלומר כל מתנה שמתוך הערמתה אינה כלום עד שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה:

ושמעינן משמעתין דמתנה ע"מ להחזיר נותנה לחבירו וחבירו לחבירו ואפילו כמה דכל שחוזרת לבסוף לבעלים סגי כי הכא שר"ג נתנו לרבי יהושע ור' יהושע לראלעזר ור' אלעזר לר' עקיבא והחזירו לרבן גמליאל:

אם יכול לאכלו. לפי שיש שם אתרוגין אחרים ומגיע זה לחלקו יצא דכדידיה דמי וכ"ת ואפי יש שם אתרוגין אחרים מאן פליג ליה י"ל דהכא באחים שאינן מקפידים זה על זה עסקינן והלכך כיון שאף להסם יש אתרוגין אפילו נוטל זה היפה אין מקפידין בכך אבל אם אין להם אלא פריש או רמון ודאי מקפידים הם שאף הם רוצין לקיים מצוה כמוהו:

אבא מצלי ביה. כשהיה מתפלל היה לולבו בידו:

לא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל. מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ואין דעתו מכוונת עליו בתפלתו:

התם לאו מצוה נינהו וטריד. נטילתן בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם אבל הכא מתוך שחביבה עליו המצוה אין משאו ושמורה כבד עליו ולא טריד:

קורא בתורה צריך להניח הלולב. לפי שגולל ספר תורה ופותחו:

נכנס לבהמ"ד. טרוד בשמעתא ויפול מידו:

מתני' שהוציאו ברשות. שהיה טרוד במצוה ומחשב ועוסק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שבת והך מתני' דוקא בזמן שבית המקדש קיים:

גמ' לא שנו. דפטור:

אלא שלא יצא בו. ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דהשתא טריד במצוה אבל יצא בו קודם תו לא טעה בדבר מצוה הוא דלא טריד מהשתא במצוה לעשותה:

והא מדאגבהיה נפק ביה. ידי חובת לקיחה וקתני פטור:

אמר אביי בשהפכו. כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה: