ר"ן על סוכה יג:

היה אוכל בסוכה וירדו גשמים. וירד מן הסוכה לגמור סעודתו בביתו ומשישב לו פסקו גשמים אין מטריחין לו להפסיק ולעלות עד שיגמור:

עד שיאור משיעלה עמוד השחר. יש שגורס עד שיעור משיעלה עמוד השחר כלומר דתרתי בעינן שיהא נעור אחר שיעלה עמוד השחר אבל נעור בתחלה אין מטריחין אותו לעלות וכן נמי אם עלה עמוד השחר ולא נעור אין מקיצין אותו אבל הגאונים ז"ל גורסים עד שיאור משיעלה עמוד השחר כלומר שלא תאמר דעד שיאור היינו באור היום דליתא אלא משיעלה עמוד השחר אבל קודם לכן אע"פ שנעור אין מטריחין אותו לעלות ואומר אף לפי גרסא זו שאם לא ניעור אין מטריחין אותו לעלות אף משיעלה עמוד השחר עד שיגמור שינתו ולא גרע מסעודה דאמרינן בה עד שיגמור סעודתו וחוכך אני בזה לפי גירסא זו דסעודה אין לה זמן ידוע אבל שינה אפשר שכיון שזמנה אינו אלא בלילה כל שעלה עמוד השחר הוי כגמר לגבי סעודה ומיהו אם תקפתו שינה משמע ודאי דפטור משום מצטער:

מי שפך למי עבד לרבו. והכי קאמר משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו מקובל (וכל) שאינו עובדו כהוגן כך בידוע שאין ישראל עובדין אותו כשורה או דילמא הכי קאמר ושפך לו רבו קיתון על פניו לומר צא מלפני דאי אפשי בשמושך וירידת הגשמים הוא שפיכת הקיתון ומ"מ סימן קללה הוא ומיהו פירושא דמתני' איבעיא לן שפיכת הקיתון מאי היא ישיבת הסוכה או ירידת הגשמים:

סליקו להו הישן לולב. כף תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו:

גזול פסול. דכתיב ולקחתם לכם משלכם אי נמי משום מצוה הבאה בעבירה כדמפרש לקמן:

יבש. דכתיב באתרוג פרי עץ הדר ויבש לאו הדר הוא וילפינן שאר מינין מאתרוג והאי יבש היינו שיבשו רוב עליו אבל אחרים אומרים דלא מיפסל עד שתייבש רוב שדרו ורוב עליו ולא מיחוור ומיהו באיפכא ליכא לספוקי שאין הדבר מצוי שיהיה שדרו יבש ויהיו העלין לחין וסימן יבשותו איכא מאן דתלי בי"ב חדש כדאמרינן (ע"ז דף לד.) לענין חרצנים וזגין של נכרים דלחין כל י"ב חדש ולא מסתבר שאין הנדון דומה לראיה ועוד דבגמ' אמרי' [דף לג:] יבשו רוב עליו ונשתיירו ג' בדין עלין לחין אלמא לא תלי בזמן שהרי הזמן שוה הוא לכל העלין וליכא למימר נמי דבעינן שיהא נפרך בציפורן כדאמרינן [דף מו:] גבי ריאה שאין דרכו של לולב בכך וכבר יהא יבש מכמה שנים ולא יהא נפרך בצפורן ועוד דלולב כיון דשליט ביה אוירא לא בעינן ביה שיהא נפרך בצפורן כדאמרינן נמי גבי אוזן בכור בפרק אלו טריפות [שם] לפיכך נראה שהדבר תלוי באומד מראית העין כשנשתנה מראהו ללובן מצד יבשות והרי הוא כעץ יבש:

וגרסי' בגמרא עלה דמתני' קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול בשלמא יו"ט ראשון ולקחתם לכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא ביו"ט שני אמאי לא א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי [דף ל.] משום דהויא ליה מצוה הבאה בעבירה שנאמר (מלאכי א׳:י״ג) והבאתס גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש תיפוק ליה דהא קנייה ביאוש אלא לאו משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה איתמר נמי א"ר אמי יבש פסול לפי שאינו הדר גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ופליגא דרבי יצחק בר נחמני דא"ר יצחק ב"נ אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול מתיב ר"נ בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימתי אילימא ביו"ט ראשון כשר ולקחתם לכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאו ביו"ט שני וקתני גזול פסול א"ר אשי לעולם ביו"ט ראשון ולא מבעיא קאמר לא מבעיא שאול דרחמנא אמר לכם ולאו דידליה הוא אלא גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים איכא וקנייה ביאוש קמ"ל זו היא סוגית הגמ':

ולענין הלכה הרב אלפסי ז"ל כתב משנתינו כצורתה ולא כתב עליה מחלוקת של רבי יוחנן ושמואל ומדקא סתם לה סתומי משמע דפסיק כר' יוחנן דלא שנא ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני של דבריהם וכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל לפסוק כרבי יוחנן דקי"ל שמואל ורבי יוחנן הלכה כר"י וכ"ש הכא דמשמיה דרשב"י קאמר לה דהוא תנא ורבי אמי ס"ל כוותיה ולפיכך אפילו בשני של מצות זקנים גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה. ומיהו כי אמרינן לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ה"מ בשלא קנהו עדין א"נ שקנהו אלא שהמצוה מסייעתו בקנין דמש"ה אמרינן גבי קרבן דגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה דס"ל לרבי יוחנן דיאוש בכדי לא קני כדמוכח במרובה [דף סח:] ונמצא שלא קנה גבוה אלא בשנוי רשות ההקדש ודאמרינן בגמרא תיפוק לי דהא קנייה ביאוש יאוש ושנוי רשות קאמרינן וכיון דמצות הקרבן דהיינו הקדש סייעיה בקנייה אמרי' דאית ביה משום מצוה הבאה בעבירה. אבל כל שנקנה בתחלה בלא סיוע המצוה שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה. והיינו דמקשינן בגמ' עלה דהנהו אוונכרי ולקנינהו בשנוי השם ונקנינהו בשנוי מעשה דמשמע דכל שנקנין בתחלה קודם המצוה ליכא למיחש ביה תו משום מצוה הבאה בעבירה והיינו נמי דגרסינן בפרק מרובה [דף סז.] מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש ואי איתא דאפילו היכא שנקנה לגמרי קודם המצוה אית ביה משום מצוה הבאה בעבירה היכי מוכח מהאי קרא דיאוש בכדי לא קני דילמא קני ואפ"ה פסול לקרבן משום מצוה הבאה בעבירה כדמסיקנא הכא אלא ודאי משמע דכל שנקנה לגמרי קודם המצוה תו ליכא למיחש למצוה הבאה בעבירה כדמסקינן והיינו דגרסינן בירושלמי מה פליגין בשגזל משופה אבל גזלו ושפהו דמים הוא חייב לו כלומר דקנאו בשנוי מעשה:

ומיהו איכא למידק אשמעתין דהכא אמרינן קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני אלמא משמע לן דמתני' סתמא קתני אפילו בשני של דבריהם ואמרינן נמי בשלמא יבש בעינן הדר וליכא דאלמא כל שאינו הדר פסול כל שבעה ואלו לקמן משמע דלא מפסל אלא ביו"ט ראשון דאמרינן (דף לו:) אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר ופרכינן והא רבי חנינא מטביל ביה ונפיק ולרבי חנינא קשיא מתני' דתנן חסר כל שהוא פסול ופרקינן הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני ומסקינן הכי אלמא ביו"ט שני לא בעינן הדר י"ל דאין ה"נ דבשני נמי בעינן הדר והיינו טעמא דמכשרינן לקמן אתרוג שנקבוהו עכברים משום דמקיים ביה הדר במה שנשאר ממנו מה שאין כן ביבש שנטל כל הדרו וכבר אמרו בירושלמי היבש פסול משום לא המתים יהללו יה הלכך גרע טפי מה שאין כן כשנקבוהו עכברים שמקיים בו הדר במה שנשאר ממנו ולשון הגמרא מוכיח כן דאמרינן עלה דההיא בלישנא בתרא אמר רב זה הדר אלמא אף ביו"ט שני בעינן הדר אלא דקאמר דשפיר מקיים ביה הדר ומשמע לי דהיינו טעמא שאלו אמרה תורה בפירוש דנקב וחסר כל שהוא פסול אף בשני של דבריהם היינו פוסלין אותו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אבל הכתוב לא פרט בהדר כלום אלא סתם ואמר שתהא מצוה זו מהודרת ומסרה לחכמים ובודאי שכל שהמצוה חמורה יותר יש להחמיר בהדר ולפיכך קיימוהו חכמים בכלל בשל דבריהם כשל תורה אבל בפרטיו אינו בדין:

אבל מ"מ עדיין קשיא מאי דאמרי' הכא קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני דאלמא כיון דתנא סתמא תני בכולהו יומי משמע וכיון שכן למה נכשיר נקב וחסר כל שהוא השנוי בפסולי אתרוג ביו"ט שני ולא נאמר דתנא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני כדאמרינן הכא ואפשר דסמכינן הכא אדיוקיה דרב נחמן בר יצחק דדייק שאול כשר אימת וכו' מה שאין לומר כן במתניתין דלקמן עול נ"ל דמיבש מפקינן לה דפשיטא לן דביבש לא מקיים הדר כלל הלכך פשיטא לן דבשני נמי פסול דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דקתני גזול בהדי יבש משמע לן דבדידיה נמי ל"ש בי"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני אבל לקמן במתני' דנקב וחסר כל שהוא עסקינן וכיון דאכתי מקיים ביה הדר במקצת דוקא בראשון הוא דפסול אבל בשני כשר אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דודאי תנא בכולי פרקין קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני מיהו יו"ט שני דשמעתין לא דמי ליו"ט שני דאיתמר בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים משום דיו"ט שני דשמעתין דהכא היינו (איסור) של תורה וכולה מתני' דפרקין בשל תורה איירי ולא עסקינן בשל דבריהם כלל עד מתני' דתנן [דף מא.] בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א' הלכך כולהו פסולין דמתניתין לא שנא ביום טוב ראשון לא שנא ביום טוב שני של תורה ולקמן בשמעתא באתרוג שנקבוהו עכברים הוא ביום טוב (באיסור) של דבריהם דאע"ג דתנן בנקב וחסר כל שהוא אסור בשל תורה בשני של דבריהם מיהא כשר וכי תימא היכי נימא דכולה מתניתין אפי' ביום טוב שני של תורה דהא תנן לקמן [דף לה:] אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול ואמרינן עלה בגמרא לפי שאין בהן היתר אכילה או שאין בהן דין ממון והני טעמי לא סגי אלא ביו"ט ראשון דבעינן לכם אבל בשני אמאי איכא למימר דכיון דאסורי הנאה נינהו כתותי מכתת שיעורייהו דערלה אין לה שום היתר אלא לשריפה היא עומדת וכן תרומה טמאה מן מן הנשרפין היא כדאמרינן פרק בתרא דתמורה ואמרינן נמי בפרק ב"מ [דף כה.] כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה אלא מה שאמרה תורה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת שריפתה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מיכתת שיעורה הלכך פסול כל שבעה אע"פ שיש בה דין ממון והיתר אכילה שהזכירו בגמרא היינו אסור הנאה כדאמר בעלמא (פסחים דף כא:) לא יהא בו היתר אכילה הלכך כולה מתני' בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני ומיהו היינו דוקא בשני (באיסור) דאורייתא אבל בשני (באיסור) של דבריהם הוא שחדשו ואמרו בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים כשר וממנו יש ללמוד לכל הפסולין שהזכירו חכמים בפגמין של ד' מינין שבלולב מפני שאינן הדר שכולן כשרין ביו"ט שני של דבריהם ובירושלמי נמי גרסינן עלה דמשני' דעלתה חזזית על רובו רב יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולין אינן פסולין. אלא ביו"ט ראשון בלבד וכבר הסכימו הגאונים לסמוך על הירושלמי דכיון שהכשירו בגמרא דידן בשני אתרוג חסר ושנקבוהו עכברים דמאיס היאך נפסול בעלתה חזזיש ושנטלה פטמתו אלא ודאי כולן כשרים ולא החמירו בשל דבריהם בנויין של ד' מינין שבלולב אבל הפסולין מפני אסורן כגון של אשרה דמשה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסולין כל ז' אפילו בגבולין דכתותי מיכתת שיעורייהו ועפרא בעלמא נינהו ואין צ"ל הפסולין מפני שאינן מינן כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יוצאין בהן לעולם וכן הפסולים מפני שעוריהן כגון הדס וערבה שאין בהן ג"ט ולולב שאין בו ארבע ואתרוג הקטן וכן לולב הגזול שאע"פ שסוגיא זו דריש פרקין ביו"ט שני של תורה היא לפי שטת הרמב"ן ז"ל אעפ"כ כיון דמצוה הבאה בעבירה קטיגור הוא אין יוצאין בו לעולם ומקרא מלא דבר הכתוב שונא גזל בעולה והיאך יברך על שנואיו של מקום אין זה מברך אלא מנאץ ואדרבה דשני יותר פסול שנטילתו אינה מצוה של תורה והוא מזכיר עון להתפש ולפי מה שכתבתי למעלה אף היבש אע"פ שפסולו הוא משום דבעינן הדר אפ"ה פסול אף בב' של דבריהם לפי שנטל כל הדרו לגמרי [דהרי הוא כעץ יבש] והרמב"ן ז"ל לפי שטתו מכשיר אף היבש בשני של דבריהן אבל הראב"ד ז"ל הביא ראיה בשם הרב מנחם בר' יצחק לפוסלו אף בשני של דבריהם מדפליגי רבנן ור' יהודה ביבש דרבנן אמרי יבשין פסולין ור' יהודה אומר דאף יבשים כשרים וא"ר יהודה [דף לא:] מעשה באנשי כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהן ואמרו לו אין שעת הדחק ראיה ואם איתא דביו"ט שני כשר לדברי הכל מה ראיה יש מזה אם היו מורישין לולביהן לבניהם שהיבש יהא כשר ביום ראשון שמא בשביל יום שני היו עושים שאם לא ימצאו לחים שיהיו יוצאין בהם מיום ראשון ואילך אלא ש"מ שהיבש היו חכמים פוסלין אותו כל שבעה. והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו ואמר דודאי ר' יהודה לא מן הירושה הביא ראיה לדבריו שהרי נחלה ממשמשת עד סוף כל סדורות והלולבין עם שאר כל הנכסים היו נוחלין ומנחילין אותן ושמא כדי לעשות מהן חבלין וקופות ולכבד בהן את הבית היו עושין אלא ר' יהודה ה"ק מעשה בבני כרכום שהיו מורישין את לולביהן לבניהם והם נוטלין אותם ויוצאין בהן בחג ואמרו לו שעת הדחק היה וא"א להם בלחים נוטלין היבשין למצותן [לזכר שלא תשכח מצות לולב] אלו דבריו ז"ל ואינם ברורים אצלי דודאי רבי יהודה לא מנטילתם הביא ראיה שהרי או היו מברכין עליהן או לא אם תאמר לא היו מברכין עליהם מה ראיה הביא רבי יהודה לדבריו הרי על כרחו לזכר בעלמא היו עושין כן בשביל שעת הדחק ולא שהיה כשר וא"ת מברכין היו עליו היאך אמרו לו אין שעת הדחק ראיה דודאי בשביל שעת הדחק אין מברכין על לולב שהוא פסול מן התורה ורבי יהודה ודאי אם ידע בנטילתן כבר ידע אם היו מברכין עליהן אלא על כרחין מירושתן בלבד הביא ראיה שמא תאמר לעשות חבלים ומשיחות הרי אין דרך לקיים הלולב כמו שהוא עד דוד שלשי לצורך חבלים והיאך יורישום לבני בניהם בשביל כך שמא תאמר כשם שידע רבי יהודה מירושתן כך היה יכול לידע בנטילתן לא כי שאע"פ שרבי יהודה מכשיר היבש מודה הוא למצוה מן המובחר לח בעינן ואנשי כרכום היו מורישין אוחן לבני בניהם שאם לא ימצאו לחים יצאו בהם הלכך משמע ודאי דיבש פסול אפי' ביו"ט שני של דבריהם כדברי הראב"ד ז"ל ויש לרז"ה ז"ל דעת אחרת כאן שהוא פוסק כשמואל דביו"ט שני מתוך שיצא בשאול יצא נמי בגזול משום דרב אשי מפר' מתני' אליביה ולדידן דאית לן תרי יומי של יו"ט מסתברא דכל הפסולין ביו"ט ראשון פסולין בשני דאע"ג דידעינן השתא בקביעא דירחא אפ"ה הרי אנו תופסים אותו כאלו היה ספק אצלנו מפני מנהג אבותינו אבל יש מי שאומר שאין הפסולין הנוהגין ביו"ט ראשון נוהגין ביו"ט שני בזמן הזה דכיון דידעינן בקביעא דירחא ואין לנו בקדושת יום שני אלא להזהר במנהג אבותינו כדאיתא בפירקא קמא דביצה [דף ד:] אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנוהגות ביום ראשון אין לנו שכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין שהרי אם לא מצא הדר יושב ובטל ממצוה של דבריהם וכיון שאין לנו ראיה מכרעת לפטור אין לנו לפטור מזה ולא נ"ל דבריו דודאי אין לנו להפטר מנטילתו אלא הרי אנו בזמן הזה כאבותינו שלא היו בקיאין בקבוע של חדש ואינהו ואנן פסולי ראשון בשני נטלינן אבל ברוכי לא מברכינן: