ר"ן על שבועות כג:

ושמואל אמר לעולם מתני' רבנן היא ומאי נשבעין לקטן ליפרע מנכסי קטן יתום. ואפי' הוציא שטר עליו צריך שבועה שלא קבל חוב זה מאביו:

לפרוע מנכסי הקדש. שהמקדיש נכסיו ויצא עליו שט"ח ובא ליפרע מן הנכסים צריך שבועה. ובגמרא פרכינן לקטן לפרוע מנכסי קטן תנינא לא יפרע מנכסי יתומים אלא בשבועה דהכי איתא בגמרא בפרק הכותב ובפרק כל הנשבעין ומפרקינן דתרתי קמ"ל כדאביי קשישא דתני אביי קשישא יתומים שאמרו גדולים ואין צ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית כלומר [דתנן] בהניזקין (דף מח:) אין נפרעין מנכסי' יתומים אלא מהזבורי' והיינו דתני תרתי חדא לגדולים וחדא לקטנים:

ופרכינן תו להקדש ליפרע מנכסי הקדש תנינא מנכסי' משועבדים לא יפרע אלא בשבועה. ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה. ומפרקינן אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט כלומר שהלוה עושה עצת רמיה עליה ואומר אני חייב לזה כדי שיטרוף קרקעות ממנו ויחלקו בדמיהן אבל הקדש אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי הגביהו תחלה מן הנכסים שהקדשתים נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש [קמשמע לן] הני מילי שכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו כלומר בשביל יורשים אבל בברי ודאי חיישינן:

מתני' אלו דברים שאין נשבעין עליהם. בגמרא מוכחינן כל הני דתנן במתניתין מקראי. קדשים שחייב באחריותן. כגון שאמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו והפקידה לזה נשבע עליה דהקדשות מרעהו ממעטינן להו כדאיתא בגמרא והאי רעהו קרינא ביה דדבר הגורם לממון לרבי שמעון כממון דמי. ודאמרינן שומר חנם אינו נשבע איכא מ"ד דדוקא אינו נשבע אבל פשע משלם דפושע הרי הוא כמזיק ומזיק בין בקרקעות בין במטלטלין חייב וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שכירות אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו שהפושע אינו כמזיק דהא פשיעה בבעלים דפטור ומזיק בבעלים אין ספק שהוא חייב ודעת הרי"ף ז"ל כן שכתב בתשובה שאם הודה שמעון שהפקיד אצלו השטר ופשע בו ואבד אין מחייבין אותו לא לשלם ולא לישבע שהרי התורה פטרתו וכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל והכי מוכחא ההיא דבסוף פרק החובל (דף צג.) בההיא ארנקי של צדקה דפשע ביה ההוא גברא אמרינן עליה והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים אלמא אותן שנתמעטו מדין שומרים אף מחיוב פשיעה נתמעטו וכמו שכתבתי למעלה וה"ה דהוה מצי למיתני שומר חנם אינו משלם כי היכי דתנא שומר שכר אינו משלם אלא משום דשבועה גבי שומר חנם כתיבא ותשלומים גבי שומר שכר כתיבי נקט בכל אחד מאי דמפרש ביה קרא וכל אחד מלמד על חבירו שכשם ששומר חנם אינו נשבע כך נושא שכר אינו נשבע וכשם שנושא שכר אינו משלם כך שומר חנם אם פשע אינו משלם ולא עוד אלא אפילו שומר שכר שפשע פטור דהא ההוא דאפקידו גביה ארנקי של צדקה שומר שכר הוי אליבא דרב יוסף דאמר לקמן בגמרא [דף מד:] דשומר אבדה שומר שכר הוי בההיא הנאה דלא מחייב למיתן ריפתא לעניים ואפ"ה כי חייביה פרכינן עליה מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים וה"ה נמי דהוה מצי למתני דשואל אינו משלם דהא כתיב וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון ואיתקש לשומר שכר כדדרשינן בפרק השואל (דף צה.) אלא מש"ה לא תנא שואל משום דהקדשות לא שייכי ביה ועוד דכיון דתנא פטור שבועה בשומר חנם ופטור תשלומים בשומר שכר ממילא משמע דה"ה לכולהו. ומ"מ אע"פ שאין שבועת השומרין פחות משתי כסף וכמו שכתבנו למעלה חיוב פשיעה ישנו אפילו בפחות משתי כסף שלא תאמר כשם שעבדים וקרקעות ושטרות שנתמעטו משבועה נתמעטו אף מחיוב פשיעה כך פחות משתי כסף כיון שנתמעטו מחיוב שבועה נתמעטו ג"כ מחיוב פשיעה שאין הדבר כן וטעמא דמילתא משום דפטור שבועה ילפינן משומר חנם ובשומר חנם נתמעטו כולם עבדים וקרקעות ושטרות ופחות משתי כסף דמדכתיב כסף או כלים ממעטינן כולהו כדאיתא בגמ'[ופטור] תשלומין למדנו משומר שכר ובשומר שכר קרקעות עבדים ושטרות נתמעטו אבל פחות משתי כסף לא נתמעטו בו שאין בו כסף או כלים ולפיכך כל אחד מלמד על חברו שומר חנם למד על הכל שאין נשבעין על עבדים ועל הקרקעות ועל השטרות ועל המטלטלין כל שהן פחותות משתי כסף ושומר שכר למד על הכל שאין תייב תשלומין בעבדים וקרקעות ושטרות אבל לפטור פחות משתי כסף מתשלומין לא למדנו לא משומר שכר ולא משומר חנם ולפיכך שומר חנם חייב בו על הפשיעה ושומר שכר בגנבה ואבדה ושואל על כל האונסין:

גמ' והני מילי בפני עצמן:

זוקקין. גוררין:

ועוד אין נשבעין על שעבוד קרקעות. דכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע ודכותה אמרינן נמי התם בפ' הכותב (דף פז:) גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומסקינן נמי עלה אלא אמר רבא מדרבנן ומיה' שמעינן שכשם שנתמעטו קרקעות וחביריהם משבועת השומרים ומשבועת מודה מקצת כך נתמעטו משבועה הבאה בהעדאת עד אחד וצריך טעם למה שהרי כשם שאנו (דף מ.) מחייבין שבועה בהעדאת עד אחד בפחות מב' כסף אע"פ שנתמעט משבועת השומרים ומשבועת מודה מקצת משום טעמא דכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה כך היה לנו לחייב שבועה על הקרקעות בהעדאת עד א' משום האי טעמא גופיה וכך נ"ל בטעמו של דבר דדין הוא שנתחייב שבועה בפחות מב' כסף בהעדאת עד אחד לפי שחיובו של עד אחד לשבועה נלמוד מחיובו של שנים לממון וכדאמרינן כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייב שבועה ולפיכך כשם שאין חלוק בין שתי כסף לפחות מהן לחיוב תשלומים בשני עדים שכל השומרין חייבין בפחות משתי כסף כמו שהן חייבי' בב' כסף ומן הטעם שכתבתי למעלה כך אין ראוי שנחלק בשבועה הבאה [בהעדאת] עד אחד בין ב' כסף לפחות מהן ששנים לממון ועד אחד לשבועה שוין הם כשם שאין מחלקין בזה כך אין מחלקין בזה אבל בקרקעות ועבדים ושטרות אין הדבר כך שהרי דינו חלוק מן המטלטלין לענין תשלומים בשני עדים שאם באו עדים והעידו במטלטלין על ש"ח שפשע ועל שומר שכר שנגנבו ועל שואל שנאנסו חייבין ואם העידו בכיוצא בזה בקרקעות פטורין לפיכך כשם שהורע כחן של שני עדים בהן לענין תשלומין כך ראוי שיורע כחו של עד אחד בהן לשבועה ואי אתה יכול להטיל ריעות אחר בו אלא שתאמר שעל המטלטלים יהא קם לשבועה ולא על הקרקעות ואע"פ שנמצא שהורע כחו יותר של עד אחד לשבועה מב' לממון ששנים מחייבין בהם ממון במזיק בידים ועד אחד אינו מחייבו שבועה כלל אי אפשר בלאו הכי שכיון שאין אנו יכולין להשוות הריעות בהן יש לנו להכריע המשקולת בכדי שיהא קולא לנתבע וכתב הרשב"א ז"ל בשם מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דש"ח פטור אף משבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו דמכל השבועות פטרו הכתוב ואינו מודה שיהא פטור משבועה שאינה ברשותו כיון ששבועה זאת חכמים תקנוה משום שמא עיניו נתן בה ודאמרי' נמי דאין נשבעין על [ההקדשות] ה"מ שבועה דאורייתא אבל שבועה כעין של תורה משביעין אותו דבפרק הזהב (דף נח.) פרכינן מההיא דבני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו או נאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר אמתני' דתנן דאין נשבעין על ההקדשות ומסקינן דשבועה זו תקנת חכמים הוא כדי שלא יזלזלו בהקדשות ולמדנו משם שנשבעין על הקדשות מן התקנה כעין של תורה דומיא דשבועות המשנה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען:

מתני' יש דברים שהם בקרקע. שמחוברין לקרקע:

ואינן כקרקע. ונשבעין עליהם משום דבענבים העומדים לבצור עסקינן כדאיתא בגמרא ור"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן לא סבירא להו הכי וא"ת והא הילך הוא י"ל משכחת לה בשבצרן וא"ת אמאי פטרי רבנן מטעמא דהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע שהרי אע"פ שהתחלת החיוב במחובר לקרקע היה כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהן של ענבים אין כאן שבועת קרקעות אלא שבועת מטלטלין יש לומר דמהא שמעינן דכיון דעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע"ג [שלאחר] הפקדון בצרן הנפקד הרי הוא כתובע קרקע וה"נ מוכח בריש מציעא (דף ה.) דמקשה התם ולמ"ד הילך פטור קרקע אמאי איצטריך למעוטי הא כל קרקע הילך הוא אמר לך כי אצטריך קרא היכא דחפר בה שיחין ומערות אע"פ שאינו חייב לו אלא בדמי הזיקו דינו כתובע קרקע כיון שהיא נמשכת מחמת קרקע והיא מגוף קרקע וכמו שכתבתי למעלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען ונטען ומ"מ הורה הרב ז"ל שאם טעט שכירות קרקע כגון שאמר לו שני חדשים עמדת בחצרי והוא אומר לא עמדתי אלא חדש אחד הרי זה מודה מקצת שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין אבל הרשב"א ז"ל כתב דתביעת תשלומי נזקי קרקע וכן תשלומי ענבים שבצרן אינה תביעת קרקע ונשבעין עליה וא"ת משנתינו משכחת לה כגון שבצר חמש מהן וחמש אחרות טעונות עדיין זה אומר עשרה גפנים אלו יש לי בידך וענבים שבצרת מחמש מהן והלה אומר חמש בצורות אלו מסרת בידי וטעונות היו ובצרתים ובעינא לשלומי לך וחמש טעונות אלו לא היו דברים מעולם ושלי הן נמצא דלר"מ דס"ל כבצורות דמיין הרי זה כתובע ממנו מטלטלין וקרקעות וזה כי מודה לו מחצת הקרקעות ומקצת המטלטלין דהיינו הענבים שכבר בצר דלאו הילך הוא וכופר במקצת קרקעות ומקצת מטלטלין דהיינו חמש אלו שאינן בצורות ומ"ה חייב ולרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין אין כפירתו אלא בקרקעות ודכותה נמי איכא לפרושי בההיא דפרק קמא דמציעא כגון שזה אומר שני כורי עפר גזלת ממני וחפרת באחד מהן בורות שיחין ומערותובעית לשלומי לי והלה אומר כור עפר זה גזלתי וחפרתי בו בעינא לשלומי לך וזה שלא חפרתי שלי הוא דאי לא דפטר רחמנא את הקרקעות מן השבועה היה חייב דמודה מקצת הוא ואין כאן הילך שהרי הוא מודה וחפר בו שיחין ומערות והזיקו ובעי לשלומי ליה אבל השתא דפטר רחמנא קרקעות משבועה פטור דה"ל כמודה מקצת קרקעות וכל המטלטלין שזה תובע דהיינו דמי החפירה וכופר במקצת קרקעות ופטור ושמעי' ממתניתין דאע"ג דתנן בסמוך דאין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין והכא לא ידיע טענייהו דגפנים כמה הוי אפ"ה כיון דעשר וה' מנין הוא דבר שבמנין מיקרי דדבר שבמדה ושבמשקל [ושבמנין] מצד אחד סגי והיינו נמי דתנן בפרקין [דף לח:] כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב אמאי והרי אין טענתו טענה ברורה שאפשר דלתך קטנית שוה יותר מכור פירות אלא ש"מ דכיון שזה טוענו מדה וזה מודה במקצת חייב כיון שמצד א' יש כאו הודאת מקצת בדבר שבמדה וקי"ל כרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין דיחיד ורבים הלכה כרבים ומיהו דוקא בצריכין עדיין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע כלל כבצורות דמיין דהא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף נא.) כל העומד לגדור כגדור דמי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות טוען ונטען ולא תקשי לך ההיא דאמרינן בפרק השולח (דף לט.) עלה דהא מתני' אפילו תימא רבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא בענבים דכמה דקיימא מכחש כחשן אבל הכא שערות כמה דקאי אשבוחי משבח דאלמא רבי מאיר דוקא בשאין צריכים כלל לקרקע קאמר ואפילו הכי פליגי רבנן עליה דהתם הכי קאמרי ע"כ לא קאמר רבי מאיר אלא בענבים דאי קיימא טפי טובא מכחש כחשן ולפיכך מכיון שהגיעו ליבצר אע"פ שהן משביחין עדיין בקרקע קצת כבצורות דמיין לפי שהדבר ידוע שלא ישהו שם זמן מרובה אבל שערו של עבד כיון דכמה דקאי אשבוח משבח לא כגזוז דמי לעולם: