ר"ן על שבועות יח.

גרסי' בפרק יש נוחלין (דף קכח:) שלח ליה רבי אבא:

נשבע. כדין מודה במקצת:

אנן אעדים סמכינן. דאמרי שפרעו כולו:

ואפילו לר"ע דאמר משיב אבדה הוי. גבי סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש בפרק קמא דמציעא (דף ד.):

הני מילי היכא דליכא שטרא. כי התם דאדרבה סלעים שתים משמע:

ואיכא למידק וכיון דאיכא עדים שמעידין שפרעו כולו הם המעידין כדבריו דיש בכלל מאתים מנה ולמה צריך לישבע י"ל דשאני הכא שהוא פסלם שמכחיש דבריהם ואומר שלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן ומיהו לאו למימרא דפסלינהו לגמרי דא"כ אפילו בשבועה לא מהימן דהא איכא שטרא אלא לאו הכחשה היא לגמרי דאפשר שהוא אינו זכור אלא מן המקצת והעדים זכורים יותר וכיון דהכחשה לאו הכחשה הוא אין סומכין על עדותן לגמרי ולא על השטר לגמרי אלא עדותן מהני לבטולי שטרא בלחוד והוה ליה תביעתו של מלוה כתביעה על פה שאין עליה עדים שכל שהנתבע מודה מקצת נשבע:

כמאן כרבי חנינא בר אידי בפרק שבועת העדות (דף לה.) איתא:

לאנקוטי חפצא בידיה. או ס"ת או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליער ברית מילה:

נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. ואע"ג דלא תנן לה במתני' הא אמרינן בסנהדרין (דף ל.) דטועה בדבר האמוראין כטועה בדבר משנה דאמי וחוזר ולא אמרינן מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:

שבועה בס"ת. דאע"ג דאמרינן דלית הלכתא כרב פפא לכתחלה מיהא ס"ת בעינן ות"ח די לו לכתחלה בתפילין מפני כבודו:

ודאמרינן לאנקוטי חפצא בידיה פירשו המפרשים ז"ל שלא בתורה הוא נשבע אלא [בשם או בכינוי וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות שבועות] אלא שאוחז ס"ת בזרועו כדי לאיים עליו והא דאמרינן והאי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה ה"ק דאע"ג דאשבע בה' אלהי ישראל כיון דלא אשבע בנק"ח ה"ל כטעה בדבר משנה וחוזר ודעת הגאונים ז"ל דשבועות המשנה כשל תורה היא בנקיטת חפץ וכן כתב הרי"ף ז"ל בפרק הכותב אבל שבועת היסת אינה בנקיטת חפץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות שבועות אלא שהוא ז"ל כתב שם שכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת היסת כדי לאיים עליו וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה דמי שהיה כופר בכל והשביעוהו היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ בא עד אחד חוזרין ומשביעין אותו בנקיטת חפץ דכיון דאמרינן הכא דאם נשבע בלא נקיטת חפץ חוזר התם נמי חוזר ובויקרא רבה משמע דכשמשביעין האדם בס"ת מביאין לפניו נאדות נפוחים דאמרינן התם אמר ר' סימון מפני מה משביעין את האדם בס"ת ומביאין לפניו נאדות נפוחים לומר היתה הגויה הזאת מלאה גידין ועצמות ועכשיו ריקם מכלום כך המשביע את חברו סוף שיצא ריקם מממונו ר' יוסי אומר על שקר ר' יונה אומר אף על אמת וכן אמרו בשם גאון שמאיימים עליו בדברים אחרים כגון מטה של מתים ונרות דולקות ושופרות ומתירין הנאדות או מבקעין ומכבין הנרות בשעת שבועה ומסתברא דלא עבדינן הכי בת"ח אלא לכתחלה בתפילין ותו לא מידי עוד נ"ל דכיון שלא הוזכר כך בתלמודנו אינו אלא שיש ביד הדיין להחמיר עליה בכיוצא בזה כפי מה שעיניו רואות וחומר הענין שנשבע עליו ובמקצת פרש"י ז"ל כתיב הכי ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרו ארור בו שבועה ע"כ ולא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכמו שכתבנו:

ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה מפרשינן בגמרא דקאי אמאי דתנן במסכת סוטה (דף לב.)ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו' וקאמר דשבועת הדיינין אף היא נאמרה בכל לשון וכ"פ הרי"ף ז"ל אבל הר"ר יוסף הלוי ז"ל פי' אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקדש וקאי אמאי דתנן התם ואלו נאמרים בלשון הקדש וליתא דהא תניא בתוספתא במס' סוטה בפ"ז שבועת העדים והדיינין נאמרה בכל לשון. שבועת הדיינין כיצד אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע. מפרש בגמרא דמשום חומרא דקא מני ואזיל כדאיתנהו בגמרא נזדעזע טפי בלא תשא משאר לאוין:

אל תתן את פיך. בשבועת שקר:

לחטיא את בשרך. את קרובך: