ר"ן על שבועות טז:

לא מיענשא שנאמר האלף לך שלמה מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא שמואל כמאן דלא כתנא קמא ודלא כיש אומרים ומפרקינן זה קדש וזה חול [דמטתו] ושמואל דאמר כיש אומרים זהו האמור בגמרא ולפי זה נראה לי [דקי"ל] דכל שלמה האומר בשיר השירים קודש ואף כרמי שלי לפני חוץ מהנה מטתו שלשלמה ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות יסודי התורה חוץ מזה האלף לך שלמה:

וגרסינן תו כל מלכיא האמור בדניאל חול חוץ מזה אנת מלכא מלך מלכיא ומסתבר דמאי דאמרינן דשלמה האמור בשיר השירים קדש ומלך מלכיא האמור בדניאל לאו לענין מחק קאמר דלא עדיפי מכנויין אלא לענין שבועה קאמר שאם השביע עדים בשלמה שבשיר השירים או במלך מלכיא שבדניאל וכפרו חייבים אבל לענין מחק ודאי נמחקים וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר:

מנין לאלה שהיא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה. נבוכדנצר [לצדקיהו]:

ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה. כל אלו הלשונות הוא משמש אם אמר חכם לאיש אחד ארור הוא צריך לפרוש ממנו כדין מנודה והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה הוא וחייב המקלל ואם אמרו אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא:

גרסינן בגמ' אמן בו שבועה. כלומר שהעונה אמן אחר שבועה כמוצא שבועה מפיו:

בו קבלת דברים. כלומר האומר לחבירו ע"מ שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל את דבריו וחייב לקיים תנאו:

בו האמנת דברים כלומר שראוים לענות אמן על דבר תפלה ותקנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא [רצון שיהא] אמת. ומוכחינן בו שבועה מדכתיב ואמרה האשה אמן אמן ואי לא דמיא כמוציאה שבועה אמאי מיבדקה. אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרו כלום אחר שבועה ולא דמי למשביע אני עליכם שהם כופרים אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעים לך עדות ומוכחינן דבו קבלת דברים מדכתיב ואמר כל העם אמן. ובו האמנת דברים דכתיב ויאמר ירמיהו אמן כן יעשה ה':

והוא דאמר לאו לאו תרי זמני. שמאחר שחזק דבריו לכפלם הרי הוא כשבועה וי"א דדוקא שנתכוון ללאו לאו שאמר הקב"ה וכן כתב הראב"ד בהשגות:

חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם. וילפינן נשבע בפרק שבועות שתים בתרא ומימר ומקלל את חבירו בשם בפ"ק דתמורה (דף ג:):

הדרן עלך פ' שבועת העדות

שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים. איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים כו' תננהו לכולהו:

בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקיד אצלו. בפני בית דין ושלא בפני בית דין אם מפי עצמו. נשבע שהוציא שבועה מפיו או שענה אחר שבועה אמן ואח"כ הודה חייב קרבן דכתיב וכחש בעמיתו [ואפילו] כל דהו:

מפי אחרים. ולא ענה אמן כגון משביע אני עליך שתחזיר לי פקדוני ואמר אין לך בידי. אינו חייב עד שיכפור בב"ד. משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב ומשבועת העדות גמרינן ליה וס"ל לר"מ דון מינה ומינה והתם בב"ד כתיב כדאיתא בפרקין [דף לא.] דלעיל:

וחכ"א וכו'. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כלומר דבתר דגמרינן מושבע מפי אחרים בפקדון מעדות אנן משוינן אותו למושבע מפי עצמו הכתוב במקומו דהיינו בפקדון:

וחייב על זדון השבועה. דלא כתיב ביה ונעלם:

זדון שבועה היינו שזוכר על הפקדון ויודע שחייב על כפירתו קרבן. ועל שגגתה עם זדון הפקדון. ששגג בקרבן והזיד בפקדון:

ואינו חייב על שגגתה. אם הוא סבור לישבע באמת [שאינו זוכר בפקדון] משום דאנוס הוא:

בכסף שקלים הקנוי בשני סלעים דבכריתות פרק דם שחיטה (דף כב:) ילפינן לה שכל האשמות הן בכסף שקלים מאשם מעילות דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם ואף אשם תלוי ילפינן שהוא בכסף שקלים אף על גב דודאי אינו אלא חטאת בת דנקא:

גרסי' בגמרא [דף לז.] אלמא קסבר רבה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור. פירוש משום דכיון שהעדים יודעין בדבר אינה אלא כפירת דברים ולפיכך פטור מקרבן וא"ל רב חייא לרבה תניא דמסייע לך וכחש פרט למודה לאחד מן האחין [או] לאחד מן השותפין ובסמוך מפרש לה ונשבע על שקר פרט ללוה בשטר וללוה בעדים וקס"ד דהיינו כופר בממון שיש עליו שטר או עדים א"ל אי משום הא לא תסייען באומר לויתי ולא לויתי בשטר לויתי ולא לויתי בעדים. כלומר דהך מתניתין לאו בכופר ממון קאמר אלא במודה בממון וכופר שלא כתב לו שטר עליו ולא היה עדים בדבר ממאי מדקתני וכחש בה פרט למודה לאחד מן [האחים] או לאחד מן השותפין האי לאחד מן האחין ה"ד אלימא דאודי ליה בפלגא דידיה הא איכא כפירה דאידך אלא לאו דאתי בתרי ואמרו ליה מתרוינן יזפת ואמר להו מחד מינייהו יזפי. כלומר כל המנה: