ר"ן על שבועות יג.

תני אף על שבועת ביטוי וה"ק אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע"פ שקיימה:

ירושלמי ההוא דחמי מיטרא נחית שרואה שהגשם יורד ואמר קירי פירי ברכסון. קירי. אדוני:

ברכסון בזול. כלומר שהוא נשבע בשם שהוא אדונו שהפירות יהיו בזול:

לוקה משום שבועת שוא. שהדבר ידוע לכל אדם שהוא כך:

מתני' שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים וכו'. משום דבעי למיתני בשבועת העדות באנשי' ולא בנשים תנא הכא דנוהגת בכל אלו:

ברחוקים ובקרובים. כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב:

בכשרים. לעדות או בפסולים:

מפי עצמו. שהוציא שבועה מפיו כדכתיב קרא וה"ה למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא וזו וזו מושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת ואם לא אכלת ואמר לא אכלתי או אכלתי:

שבועת שוא נוהגת ברחוקים. אמר על איש שהוא אשה בין רחוק בין קרוב:

גמ' כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי. לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת העדות דמחייב ר' מאיר במושבע מפי עצמו אף שלא בבית דין כדאיתא באידך פירקין:

דכתיב ואמרה האשה אמן אמן. ואי לא דמיא כמוציא שבועה אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה דלא דמי למשביע עדים שהרי הם כופרים אחר שבועה ועונים על דבריו אין אנו יודעים לך עדות אלא ודאי כמוציא שבועה מפיו דמי ומאי דתנן במתני זו וזו מושבע מפי אחרים חייב בכי האי גוונא עסקי' וכמו שכתבתי שם במשנתנו בסיעתא דשמיא:

הדרן עלך שבועות שתים

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב והוא עד בראויין להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה להעיד כדיליף בגמ' מועמדו שני האנשים. קרובים פסולים לעדות בסנהדרין (דף כז:) ילפינן לה והי אינהו קרוב התם מפרש:

ולא בפסולין כגון גזלן שהוא פסול מן התורה אל תשת וגו' להיות עד חמס. אלא בראויין להעיד. בגמ' מפרש למעוטי מלך אי נמי למעוטי משחק בקוביא. ואי תימא ולמה לי למתני כל הני ליתני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד וממעט כולהו י"ל דלמאן דאמר בגמ' דאינו נוהגת אלא בראויין להעיד אתא למעוטי משחק בקוביא לא הוה מצי למחני הכי שאילו כן הייתי אומר דוקא פסולין דאורייתא ממעט הא בפסולין דרבנן נוהגת ולהכי פרט בתחלה כולהו פסולין דאורייתא כי היכי דנשמע מינה דאינה נוהגת [אלא] בראויין להעיד אפי' פסולין [דרבנן דאילו פסולין] דאורייתא הא תנא להו ולמאן דאמר למעוטי מלך אצטריך נמי למיתני הכי דאי תנא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד בלחוד הוה אמינא במלך נוהגת דכל איש רחוק וכשר שבועת העדות נוהגת בו להכי פרט לכולהו פסולין והדר תני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לאשמועינן דאפילו במלך אינה נוהגת:

ומדתנן ולא בנשים שמעינן שהנשים פסולות לדין שאילו היו דנות היאך יהו פסולות להעיד והא דתנן בפרק בא סימן (דף מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב גבי דבורה והיא שופטה את ישראל לאו שופטת קאמר אלא מנהגת ואע"ג דאמרינן בסיפרא שום תשים עליך מלך ולא מלכה התם לא מנו אותה אלא נוהגין היו על פיה וא"נ שופטה ודנה היתה שהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים:

בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד אם מפי עצמו. נשבע שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות:

ומפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם:

אין חייבין עד שיכפרו בה בב"ד. שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב אבל מפי עצמו יליף ר"מ מפקדון כדמפרש בגמ' [דף לא.] ואפי' חוץ לב"ד דס"ל דון מינה ומינה:

וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בב"ד. דס"ל דנהי דמושבע מפי עצמו מפקדון ילפינן ליה אפ"ה דון מינה ואוקי באתרה מה מושבע מפי אחרים בב"ד אין שלא בב"ד לא אף מושבע מפי עצמו בב"ד אין שלא בב"ד לא:

וחייבין קרבן עולה ויורד על זדון השבועה. שהרי לא נאמר בו ונעלם:

ועל שגגתה עם זדון העדות. שמזידין הן בשעה שנשבעין ויודעין לו עדות אבל שוגגין הן על הקרבן כשאר שוגגין שבועת ביטוי לשעבר דאוקימנא בפירקין דלעיל (דף כו:) באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן:

ואין חייבין על שגגתה. פרש"י ז"ל אם שוגגין הן לגמרי כסבורין הן שאין יודעין לו עדות ואח"כ [נזכרו] פטורין שהרי אנוסין הן ולא קרי בהו נשבעין לשקר והקשו עליו אי הכי פשיטא שזו שבועת אמת דעכשיו אין יודעין לו [עדות] והיכי אמרינן [בגמ'] [דף לא:] לימא תנינא לדרב כהנא ולרב אסי דחד אמר שבועה הכי אמר רב כדאיתא בפירקין דלעיל ואצטרכינן לדחויי דילמא הכא דלא כתיב ונעלם אבל התם דכתיב ונעלם אפילו שגגה כל דהו [אי כפרש"י] והיכי דמי לדרב כהנא ורב אסי דהתם חד מינייהו לשקרא אשתבע אלא דליביה אנסיה והכא בקושטא משתבעי לכך פירשו דהכא בשאמרו שבועה שלא ידענו לך עדות זה מעולם ונזכרו אח"כ שידעו ואיני אומר כי דאי הכי שבועה זו של ביטוי נמי הוא [ואיתא בכלל ונעלם לחייב אשוגג כל דהו] דהא אמרינן בפירקין דלעיל בגמרא (דף כה:) גבי פלוגתייהו דרב ושמואל בשבועה שזרק פלוני צרור לים כלומר אי בעינן דאיתיה בלהבא או לא דידעתי לך עדות ולא ידעתי מחלוקת כלומר דתליא בפלוגתייהו משום דליתיה בלהבא והיכי אמרינן בגמרא דילמא הכא הוא דלא כתיב ונעלם אבל התם דכתיב ונעלם אפי' שגגה כל דהו קא משמע לן פי' דאי ממתניתין הוה אמינא דדוקא בעדות פטור על השוגג אבל בביטוי חייב דהא שבועה דמתני' שבועת ביטוי נמי היא ואפ"ה תנן דפטור וא"כ תנינא ודאי לדרב כהנא ורב אסי וכ"ת הכא משום הכי פטור אביטוי לפי ששבועת העדות בכללה וכיון דהעדות פטור אביטוי [דידה] נמי פטור דהא גלי רחמנא דבשבועות העדות לא מיחייב משום ביטוי [דף כה:] אלא לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה לא מצית אמרת הכי דהא לאביי דמפיק לה מלאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים לא פטר הכתוב משום ביטוי אלא היכא שיש לחייבו משום עדות אבל זה שפטור משום עדות אחת אתה מחייבו ומשום ביטוי דהא אקשינן לעיל ואימא במזיד ליחייב חדא בשוגג ליחייב תרתי והיינו אומרים כן אי לאו טעמא דאביי דקאמר ואי במזיד [מי איכא תרתי דאין בטוי חייב במזיד דכתיב ונעלם וע"כ מיעוטא דאחת בשוגג] דעלמא לא מפקינן שבועת ביטוי מכלל שבועת העדות לגמרי אלא מפני הכרח המיעוט שהרי אילו היינו מוצאים מקום למיעוט של אחת במזיד היינו מחייבין על השוגג שתים וכיון שכן הכא דפטור אעדות משום דלא כתיב ביה ונעלם היה לנו לחייב אבטוי [דידיה] אי לאו מדרב כהנא ורב אסי וא"כ תנינא לדרב כהנא ורב אסי וכן נמי לרבא דאמר לעיל דהוי [עדות] דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש ואין לך בו אלא חדושו בלבד כלומר משום עדות ולא משום ביטוי אפי' הכי במתני' אף על פי שפטור משום עדות היה לנו לחייבו משום בטוי אי לא דס"ל לרב כהנא ורב אסי דמה שיצא לידון בדבר חדש היינו שבועה דאיני יודע לך עדות אבל האומר לא ידעתי לך עדות מעולם וכיון דשבועת ביטוי נמי היא לא יצאתה לידון בדבר חדש דארכבתא אתרי רכשי אבטוי ואעדות וכיון דתנן במתני' פטור אף ע"פ שיש לחייב משום שבועת ביטוי על כרחין תנינא לה לדרב כהנא ורב אסי וכי תימא כי דחינן בגמרא דלא תנינא לדרב כהנא ורב אסי סבירא לן דהאי פטור דתנן במתני' לא קאי אלא אעדות אבל משום בטוי חייב כיון דכתיב ביה ונעלם א"כ הדרא קושיין לדוכתא שהרי אין אתה פוטרו לפי דבריך אלא על אותו צד של שבועת עדות שבכלל דבריו דהיינו שאיני יודע לו עכשיו ובהא פשיטא שהרי נשבע באמת ואינה ענין לדרב כהנא ורב אסי כלל ועל הצד האחר שהוא נשבע לשקר דהיינו שאומר שלא ידע עדות זו מעולם הרי אתה מחייבו לפי דבריך משום ביטוי לפיכך אינו מתחוור בזה כדברי הראשונים אלא על כרחנו יש לפרש לנו כדברי רש"י ז"ל ומה שהקשו עליו אי הכי פשיטא שהרי על האמת הם נשבעין שבאותה שעה אינם יודעים ומה ענין לדרב כהנא ורב אסי נראה לי שאינה קושיא שרש"י ז"ל כך הוא אומר שאילו באותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין [יודעין] היו אלא שלא היו מתבוננים לשוב לב אבל לא היו צריכים ידיעה אחרת ונמצא שמה שנשבעו אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת שאילו היו שמים לב באותה שעה יודעין היו שהרי מיד כשנתישבו נזכרו בלא שום חדוש ידיעה ואפ"ה כיון שהיו סבורים לישבע על האמת פטורים משום דאנוסין היו וכדרב כהנא ורב אסי: