ר"ן על שבת ז.

בית שמאי אומרים אין טוחנין עורות לעבדן וכו'. הך פלוגתא בין לב"ש ובין לב"ה איצטריך לב"ש לומר דבכדי שיעשו מבעוד יום מיהא שרי בין קצץ בין לא קצץ שאע"פ שלא נעשו מבעוד יום כיון דאיכא שהות אינו נראה כשלוחו וקמ"ל נמי דכי אית להו לב"ש שביתת כלים ה"מ שלא יעשה הכלי מלאכה אבל בכלים המקבלים מלאכה כגון עורות הנעבדין וכלים המתכבסים לית להו שביתת כלים ולב"ה נמי איצטריך דאע"ג דבכלים של ישראל קא טרח נכרי בשבת שרי:

ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. פי' בתוס' ודוקא בשקצץ וכדאמרינן בגמרא [דף יט.] גבי אגרות וב"ש אסרי אע"פ שקצץ וכי פרכי' בגמרא והלא קצץ לב"ה פרכינן וכמו שפרש"י ז"ל והא דשרי קבלנות בשקצץ דוקא קבלנות דכלים שהנכרי עושה מלאכתן בביתו ולא מינכר שהם של ישראל אבל קבלנות דבנין שהמלאכה נעשית בקרקע של ישראל שהוא תוך התחום אסור וכדאמרינן בפרק מי שהפך [דף יב.] מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שבת וכתבתי בפ"ק דע"ז בס"ד ולא כדברי ר"ת ז"ל שהיה סובר להתיר אפילו קבלנות של בנין ממתני' דהכא אפילו (חוץ) [תוך] לתחום והיה אומר דההיא דפרק מי שהפך באבל דוקא היא ואין הדברים מכוונים ואף הוא ז"ל סמך עליהן ומסתברא לי דכל שקצץ אף ע"פ שעשה הנכרי מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלים בשבת עצמה ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק כל כתבי [דף קכב:] נכרי שהדליק את הנר שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קא עביד אבל כל שקצץ אדעתא דנפשיה קא עביד ושרי ישראל להשתמש אפילו בשבת:

גמ' תנו רבנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי כו'. שאלה שייך בדבר החוזר בעין הלואה בדבר הניתן להוצאה:

אלא כדי שיגיע הנכרי לביתו מבעוד יום. ואף על גב דבדידיה קא טרח מחמירין בית שמאי משום דמיחלף בשלוחו ומיירי בכלים דלאו בני מלאכה נינהו כגון חלוק אבל במידי דבר מלאכה הוא לבית שמאי אסור משום שביתת כלים:

לבית הסמוך לחומה. של עיר האחרת שהנכרי דר בה שהרי יכול להניחה שם:

מפתח ביתו. של ישראל:

הן הן דברי כו'. לא בא רבי עקיבא לחלוק על דברי בית הלל אלא לחלוק על תנא ששנה כן מחלוקתן שאמר אליבא דבית הלל לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה אלא כן:

תניא בש"א לא ימכור אדם חמצו לנכרי וכו'. אע"ג דלא שייכא במילי דשבתא משום גררא דהנך נקטה:

תנו רבנן נותנין מזונות לפני הכלב בחצר וכו'. כיוצא בו נותנין מזונות לפני העובד כוכבים בחצר פירש אפילו לב"ש אבל שאר חפצים אסירי אפילו לב"ה דלא שרו ב"ה במתני' דלעיל אלא בע"ש אבל בשבת לא ופרכינן בגמ' [עובד כוכבים] הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה קמ"ל כלומר דקמ"ל דאע"ג דעובד כוכבים לא רמי עליה שרי וא"ת וכיון דעובד כוכבים אין מזונותיו עליך כדאמר הכא ובפ' י"ט שחל (דף כא:) נמי דאמר התם מוציא אני את העובד כוכבים שאין מזונותיו עליך אפי' לתת לו מזונות ליתסר כדאמר בפ' בתרא [דף קנה:] דאין נותנין מזונות לפני חזיר משום דאין מזונותיו עליך אלמא אין טורחין אלא לדבר שמזונותיו עליך תירצו בתוס' דכיון (גיטין סא.) דמפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום חשיב קצת מזונותיו עליך לענין איסור טורח שבות דרבנן אבל לענין עשיית מלאכה ביו"ט דהוי איסורא [דאורייתא] לא חשיב מזונותיו עליך והיינו ההיא דפ' י"ט שחל והראב"ד ז"ל מחמיר בדבר לאסור כל היכא דמצי לאשתמוטי משום דלא טרחינן אלא לדברים שמזונותיו עליך והא דקי"ל (ביצה כא:) מזמנין את הנכרי בשבת לאו דספינן ליה אנן אלא דמחוינן ליה ושקיל איהו לנפשיה אי נמי דספינן לדידן ואכיל איהו בהדן:

גרסינן בגמ' [דף יט.] ת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש וברביעי ובחמישי מותר כיוצא בו אין משלחין אגרת ביד נכרי מע"ש וברביעי ובחמישי מותר אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה יוסף החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם והשמיטה הרב אלפס ז"ל נראה שהוא סובר דכב"ש דאית להו שביתת כלים אתיא ולא קי"ל כותייהו ולא מחוור דא"כ אפילו בד' ובה' ליתסר וכבר השיגו הר"ז הלוי ז"ל אלא ודאי ככ"ע אתי ובכלים שאין עושין בהן מלאכה כגון מטה וחלוק וטעמא דמילתא משום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת אבל בד' ובה' מותר ודוקא בהבלעה כגון שמשכיר לו לשנה או לחדש הא שכירות יום אסור וכדתניא בפרק הזהב (דף נח.) השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את הזרעים אינו נוטל שכר שבת היה שכיר חדש שכיר שנה נוטל ממנו שכר שבת ואפי' הכא בע"ש אסור דכיון שלמחר הוא משכים בו למלאכתו ובאין ממנו לבית החשבון מיתחזי כשכר שבת וכיוצא בו דקתני מיירי בשלא קצץ וכגון ששכרו לימים דבר קצוב בכל יום ויום בהליכתו ובחזרתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך ובכה"ג בע"ש אסור דכיון שהוא שוכר ולימים והוא שוכרו בע"ש כשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עמו כך אבל בד' ובה' מותר הואיל ואינו מקפיד עמו מתי ילך:

ת"ר אין משלחין אגרת ביד נכרי בע"ש אא"כ קצץ לו דמים. דכיון דקצץ לו דמים בשכרו בדידיה קא טרח וב"ש לא מודו בקצץ דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא אשמועינן מילתא דבית הלל דבלא קצץ לא פליגי דאסור:

כדי שיגיע לביתו. של מי שנשתלחו לו:

לבית הסמוך לחומה. לחומת העיר שנשתלח שם:

והלא קצץ. ואמאי אסרי ב"ה הא אמרינן לעיל דשרי:

והא אמרת רישא אין משלחין. אלא אם כן קצץ:

ת"ר אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. האריך בה הרב אלפסי ז"ל בהלכות ובתוספות פירשוה לפי שאסור לעבור במים במעבורת אפילו בתוך התחום משום דהוה ליה כשט ואסור לשוט גזירה שמא יעשה חבית של שייטין והיינו דגרסינן בפרק תולין [דף קלט:] חזי מר האי צורבא מרבנן דאזיל ונאים במעברא ועבר להך גיסא ואמר למינם קא מכוונא ואזיל וסייר פירי אמר ליה הערמה מדרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה אלמא דלכתחלה שלא בהערמה אסור ובהערמה נמי דוקא לצורבא מרבנן הא לכולי עלמא אסור. לפי פירוש זה ולפי דברי הרב אלפסי ז"ל ג"כ יש לתמוה על מה נהגו העם עכשיו להפליג בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עיירות של נכרים דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קודם השבת קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש וה"ה להפריש במדברות ולכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת ועל דרך זה התיר הרמב"ן ז"ל מפרשי ימים שיכנסו בים בשבת ולפרוש מן הנמל ואין חוששין משום דכשאסרו להפליג בספינה תוך שלשה ימים לא אמרו אלא בישראל שוכר כל הספינה שכל המלאכה הנעשית בה אינ' נעשית אלא בשבילו אבל בספינה שרובה נכרים וישראלים מועטים נכנסים בה כיון דרובה נכרים על שם הנכרי היא נעשית וכדאמרינן בפ' כל כתבי (ד' קכב.) במסבה שרובה נכרים והדליק נכרי את הנר שמותר לישראלים שבה להשתמש לאורה: