ר"ן על שבת נח.

לפי שאין עושין אותה אלא לגוון. כדפרישית במתני':

ממחו. דישטימפרי"ר בלע"ז במים או ביין:

אמר רב ממחו ביד וכו'. לרב דרכו בחול בכלי ולשמואל דרכו ביד:

ולא יטרוף. דרך טריפה שמכה בכח:

ניניא. מינט"א:

מעליא לתחלי. לערב עם שחלים:

ואין עושין אלונטית. שאינה למשקה צמא אלא אחר מרחץ ודוגמת רפואה היא ללנן:

מתני' אין שורין את החלתית בפושרין. מפרש בגמרא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

חלתית. מין פרי ששורין אותו בפושרין ושותין אותו במים לרפואה אבל נותנו לתוך החומץ ומטבל בו את מאכלו:

אין שורין את הכרשינין. מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן:

ולא שפין אותו. ביד להסיר פסולתן דהוה ליה בורר:

אבל נותן הוא לתוך הכברה. ואע"פ שפסולתן נופל דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו:

תבן. הוא מזנב השבלים:

מוץ. הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברין אותו בכברה כדי שיפול המוץ:

אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האבוס. אע"פ שהמוץ נופל מאליו כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר:

גמ' מתני' יחידאה היא. ר' יוסי היא דאילו לרבנן אפילו בצונן אסור:

מותר לשתותו בשבת. דבלאו רפואה משקה הוא ותנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה:

כי מעשה דר' חייא בר אבין. בגמ' איתיה כה"ג:

לכסכוסי כתונתא. חלוק של פשתן שנתכבס משפשפו בין שתי ידיו והוא מתרכך ואף הליבון שלו מצהיל ע"י השפשוף ופשיטא ליה דלרכוכי קא מכוין ושרי:

וגרסי' בגמ' ותבעי ליה למר סודרא סודרא לא קא מבעיא לי דבעי מיניה מרב הונא ופשט לי ותפשוט ליה למר מסודרא התם מחזי כי אולודי חיורא הכא לא מיחזי כי אולודי חיוורא ופרש"י ז"ל שהסודר אסור לפי שמקפיד על ליבון שלו יותר מכתונתא. ונמצא לפי פי' זה דלכסכס סודרא אסור ולכסכוסי כתונתא שרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות שבת והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דבין סודר בין חלוק מותר ושכן הוא דעת הריא"ף ז"ל וכתב כן מפני שלא כתב הרב אלפסי ז"ל הא דסודרא כלל:

ונראה שהם מפרשין דרב הונא פשט ליה בסודרא להיתרא ואפילו הכי מסתפקא ליה בכתונתא דדילמא מחזי טפי כאולודי חיורא ואפילו הכי פשט ליה להיתרא ולישנא דגמרא דייק הכי דאמרינן דבעא מיניה מרב הונא ופשט לי ומדקאמר סתמא ופשט לי משמע דפשטי' כרב חסדא והיינו נמי דאמרינן סתמא ותיפשוט ליה למר מסודרא דאי לאיסורא קאמר כיון דרב חסדא שרי בכתונתא לא הוה אמר סתמא ותפשוט ליה אלא מקשו קשו פשטי אהדדי:

משלפא לדידה מקניא שרי. [כששוטחין] אותה לנגבה תוחבין קנה מבית יד לבית יד וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה ולא הקנה ממנה דלא חזי לטלטול' דלהסק' קאי וכי תימא כיון שנשתמש בה מבעוד יום לישרי לטלטלה כדרב אסי דאמר בפרק במה טומנין (דף נ.) ישב אע"פ שלא קשר ולא חשב איכא למימר דאינהו לא הוה אורחייהו ליחודי קניא לכתונתא:

ואם כלי קיואי. הוא מותר ואם קנה של אורגים היא דתורת כלי עליו מותר:

דכיון דסניא ריחיה וכו'. וכמו שכתוב בהלכות:

לא לישדר מאניה לאושפיזא. לפונדקית שלו לא ישלח חלוקו ללבן דילמא חזי' ביה קרי ומתגני עליה:

מתני' גורפין מלפני הפטם. שור שמפטמים אותו גורפין אבוס מלפניו בשבת לתת בתוכו התבן והשעורים ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו:

ומסלקין. תבן מלפניו לצדדיו כשהוא רב כדי שלא ידרסנו ברעי:

וחכמים אוסרין. מפרש בגמרא אהייא:

ונוטלין מלפני בהמה זו שעורין ותבן:

ונותנין לפני זו. ולא אמרינן טלטול דלא חזי הוא שאין הבהמה קצה במאכל הניטל מלפני חברתה:

גמ' ארישא פליגי. אגורפין אבוס ואסור לגרוף משום דפעמים שהאבוס של קרקע וקא מכוין לאשוויי גומות שלא יפלו השעורין לתוכו:

או אסיפא פליגי. אמסלקין לצדדין משום דלא חזי שיש בו מה שנמאס במדרס רגליו:

תא שמע. דאתרוייהו פליגי:

אחד זה ואחד זה. אחד גריפת האבוס ואחד תבן שלפניו לא יסלקנו לצדדים: