ר"ן על שבת ד.

הלכך נקטינן דבמידי דלא מיחייב ביה אלא מדרבנן כתפלה אפילו התחיל לבתר דמטא זמן חיובא כיון דאיכא שהות בתר הכי אינו מפסיק ובמידי דמיחייב ביה מדאורייתא כק"ש כל שהתחיל לאכול בתר דמטא זמן חיובא מפסיק אע"ג דאיכא שהות בתר הכי והיינו דתנן ומפסיקין לק"ש וסוגיין נמי בפ' לולב הגזול [דף לח.] מוכחא דכל בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק:

ומיהו ה"מ בדאתחיל בתר דמטא זמן חיובא או סמוך לה אבל אתחיל מקמי הכי אפי' בדאורייתא כיון דאיכא שהות לא מפסיק דהא קדוש היום דאורייתא הוא ואפילו הכי תנן בפ' ערבי פסחים (דף ק.) במי שהתחיל לאכול מבעוד יום מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אין מפסיקין. כלומר אלא גומר סעודתו ואח"כ מקדש והא ר"י לא פליג אמתני' דמפסיקין לק"ש ולא אמתני' דתנן בפ' לולב הגזול (שם) יטול על שולחנו והתם אמר דאין מפסיקין משום דאתחיל מקמי דמטיא זמן חיובא ואע"ג דאסיקנא התם אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש התם היינו טעמא משום דקדוש במקום סעודה ומקמי סעודה אתקין אבל בשאר מילי דאורייתא כי אתחיל מקמי זמן חיובא טובא אין מפסיקין:

גמ' האי סמוך למנחה אסיקנא דסמוך למנחה גדולה הוא. משש שעות ומחצה ולמעלה שהוא התחלת זמן תמיד של בין הערבים משום דחצי שש וחצי שבע אינה ניכרת נטייתה של חמה ומחצי שבע ולמטה נוטה ברקיע למערב וסמוך לה חצי שעה דהיינו מתחלת שבע:

ואפילו בתספורת דידן. שאין שוהין בו כל כך וכ"ש בתספורת בן אלעשה שהיה מסתפר בענין שהיה ראשו של שער זה בצד עיקרו של זה והיה צריך שהות גדול:

שמא ישבר הזוג. של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר:

שמא יתעלפה. שכן חלושי הלב מתעלפין במרחץ:

דילמא חזי פסידא בזביניה. שמא נתקלקלו העורות:

ומטריד. ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל:

דילמא אתי לאמשוכי. ימשך אחר סעודתו וישתכר ויעבור זמן תפלה:

וסתר דינא שיסתרו מה שפסקו ויחזרו בהן אחור וחוזר להיות תחלת דין:

והוי יודע שזה הלשון שכתב הרב אלפסי ז"ל היינו לישנא בתרא בגמ' וא"ל רב אחא בר יעקב ומקמי הכי איכא לישנא אחרינ' דאתמר סתמא בגמ' דאמרי' דהאי תספורת דמתני' דוקא בתספורת בן אלעשה ומרחץ לכולה מילתא דמרחץ ובורסקי לבורסקי גדולה ולאכול סעודה גדולה ולדון בתחלת דין אבל תספורת דידן ומרחץ להזיע בעלמא ובורסקי לעיוני בעלמא ולאכול סעודה קטנה ולדון בגמר דין כל הני דוקא סמוך למנחה קטנה הוא דאסור אבל (לאכול סעודה) סמוך למנחה גדולה שריין והרב אלפסי ז"ל פוסק לחומרא כלישנא בתרא הילכך אפי' סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסירא:

אבל בתוס' מקילין בדבר ואומרים דכיון דלישנא קמא לישנא דגמ' ולישנא בתרא לישנא דרב אחא בר יעקב כלישנא דגמרא קי"ל הילכך סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה אסירא ואם התחילו אין מפסיקין סעודה קטנה עד סמוך למנחה קטנה שריא מכאן ואילך אסירא וכל שהתחילו לאחר מכאן כיון שהתחילו באיסור מפסיקין דבגמ' מתמהינא אי סמוך למנחה קטנה קאמר היכי תני ואם התחילו אין מפסיקין לימא תיהוי תיובתיה דריב"ל דאמר ר' יהושע בן לוי כיון שהגיע זמן המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה אלמא ס"ל דכיון שהתחילו לאחר מנחה קטנה מפסיקין ואע"ג דלא מתמה תלמודא בהכי אלא מדריב"ל והא דריב"ל אדחיא ליה בדוכתיה בפרק תפלת השחר [דף כח:] אפילו הכי כיון דמסיק סתמא דתלמודא הכי משמע דדוקא באיסור טעימה הוא דלא קי"ל כותיה אבל קבע סעודה אסור ואפסוקי נמי מפסיקין זהו דעתם בתוס':

והר"ז הלוי ז"ל מיקל יותר ואומר דכיון דאי לאו מדריב"ל הוה מוקמינן מתני' בסמוך למנחה קטנה ודריב"ל אידחיא ליה בדוכתה נקטינן מתני' כפשטה סמוך למנחה קטנה דאין מתחילין אפילו סעודה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין הא במנחה גדולה אפילו סעודה גדולה שריא:

וסעודה גדולה וקטנה דקאמרינן יש מי שפירש דבשל כל אדם שמין בין סעודה גדולה דידיה וקטנה דידיה אבל בתוס' פירשו דסעודה גדולה היינו סעודת אירוסין ונשואין וסעודה קטנה סעודת כל אדם וכן נראה עיקר:

מאימתי התחלת תספורת. דנימא שוב אין מפסיקין כדתנן אם התחילו וכו':

מעפורת. סודר ונותנו על ברכיו שלא יפול השער על בגדיו:

משיעביר מעפרתו ממנו. והוא ראשון להפשטת בגדים:

משיקשור בין כתפיו. את בתי זרועותיו:

הא לן והא להו. בני בבל היו חוגרים עצמן בחוזק וכשאוכלין צריכין להתירה ובני ארץ ישראל לא היו נוהגין כן והתרת חגורה קודם נטילת ידים:

למאן דאמר תפלת ערבית רשות. בפרק תפלת השחר (דף כו:) מפני שהוא כנגד הקטרת חלבים ואיברים שאין מעכבין כפרה ומיהו אף על גב דרשות היא בכדי לא מבטלין לה דמצוה מיהא איכא דומיא דהקטרת חלבים ואיברים דנהי דלא מעכבא מיהו מצוה איכא ומשום הכי אמר דכיון דלאו חובה הוא היכא דשרא המייניה לא מטרחינן ליה להפסיק אלא יגמור ואח"כ יתפלל:

ולמאן דאמר חובה מטרחינן ליה. בתמיה והא תפלת המנחה חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין:

מהא נמי משמע דכי תנן אין מפסיקין אפילו התחיל משהגיע זמן תפלה קאמר דאי לא מאי פריך:

לא שכיחא שכרות. אין דרך להשתכר מבעוד יום לפיכך יגמור ויתפלל אבל בלילה עשויין להשתכר בסעודתן וכתב הרב אלפסי ז"ל והאידנא נהוג כולי עלמא מנהג חובה ואע"ג דשרא המייניה מטרחי' ליה וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא שרא המייניה אבל התחילו לאכול ממש אינו מפסיק אע"ג דשויוה חובה מיהו לק"ש שהיא מדאורייתא מפסיקין כדכתבי' במתני' וכתב הוא ז"ל בשם רבו הר"ר יונה ז"ל דעביד הכי קורא אותה בלא ברכותיה ואחר כך גומר סעודתו וקורא אותה בברכותיה ומתפלל:

בגמ' [דף י.] פרכינן טריחותא למיסר המייניה (וצלויי) ועוד ליקום הכי וליצלי ומשנינן משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל כלומר התנאה לפניו:

ומהא שמעינן דאפילו מי שלובש מכנסים שאין לבו רואה את הערוה אסור להתפלל בלא חגורה משום הכון מיהו דוקא לענין תפלה דהיינו שמנה עשרה אבל שאר ברכות שריין בלא חגורה דהא חברין בבלאי הוו שרו המייניהו ומברכין המוציא וברכת המזון:

רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי. נותן אנפילאות חשובין ברגליו:

שדי גלימיה. משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב:

ופכר ידיה. חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו:

חיי עולם. תורה: