ר"ן על שבת לו.

מתני' הנוטל צפרניו וכו'. וכן שערו שתולש שער ראשו בידו:

וכן הגודלת. שערה:

וכן הכוחלת. עיניה:

וכן הפוקסת. מתקנת שערה במסרק:

ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות. וטעמא דר' אליעזר מפרש בגמ' כולהו משום מאי מיחייב:

התולש מעציץ נקוב חייב. דהוי כמחובר שיונק מן הקרקע על ידי הנקב [ואפילו הנקב בדפנו] שמריח לחלוחית הקרקע ע"י הנקב:

ושאינו נקוב פטור. שאינו יונק מן הקרקע:

ר' שמעון פוטר בזה ובזה. דנקוב לרבי שמעון כשאינו נקוב משוי ליה:

גמ' מחלוקת ביד וכו' ואמר ר"א מחלוקת לעצמו. דיכול לאמן ידו לעצמו ולתקנו בלא כלי:

אבל לחבירו. אינו יכול לאמן ידיו ליטלן יפה בלא כלי והיינו דקתני צפרניו דלעצמו דוקא הוא דמחייב ר' אליעזר אבל לא לחבירו וכתב ר"ח ז"ל דמדמפרשי רבנן טעמא דר"א ש"מ הלכתא כותיה ויש מי שחולק ואמר הלכתא כחכמים דאמרי משום שבות ומאן דאמר כרבי אליעזר טפי עדיף דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא עבדינן עכ"ל ז"ל:

תנא הנוטל מלא פי הזוג. מלא ראש זוג של מספרים:

חייב בשבת. לרבנן בכלי ולרבי אליעזר אף ביד זהו שעורן:

שתים. שתי שערות:

תניא נמי הכי. כרב יהודה דאמר ב':

ר' אליעזר אומר אחת. באחת הוא חייב:

במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב. שבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן:

שמלת אשה. ודרך הנשים להקפיד על כך:

ציצין. רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפרנים:

שפרשו. קרובים לינתק:

ביד פטור אבל אסור. גזרה אטו כלי:

כלפי מעלה. לצד הצפורן התחילו לפרוש דקא מצערן ליה טפי:

אמימר שרי זילחא במחוזא:

דקא מצטער מהבלא. שהיה האבק עולה ומרבה הבל:

אשה חכמה. אשת תלמיד חכם או בת תלמיד חכם ששמעה מאביה:

מרבצת ביתה. רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו וקערות בזוית זו:

והאידנא דסבירא לן כר' שמעון אפילו לכתחלה שרי. פירוש בין לרבץ בין לכבד וכיבוד הבית אפי' במכבדות של תמרה שרי וכן כתב הריא"ף ז"ל בפ' כל הכלים [סי' תסז] והא דאמרינן בפ' שני דיו"ט (דף כב:) שלשה דברים ר"ג מיקל וכו' ומכבדין בין המטות ולא הודו לו חכמים כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה מאן חכמים ר' יהודה היא ולא קי"ל כותיה אבל בתוספות אסרו והביאו ראיה מדאמרי' לקמן בפרק מפנין [דף קכז.] לא יגמור את האוצר ומפרשינן טעמא דלמא אתו לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחילין כר"ש הוא דלית ליה מוקצה אלמא אפי' לר"ש כיבוד הבית אסור משום אשוויי גומות דפסיק רישיה ולא ימות הוי ולאו ראיה היא דהתם לאו משום איסור הכיבוד הוא דאסרי אלא דלמא משוי גומות כבונה שדרך גומרי האוצר בכך מפני שנעשה כולו גומות גומות ומפני שהאורחין נכנסין שם הוא משוה אותן והראב"ד ז"ל כתב שמה שהתיר הרב אלפסי ז"ל לכבד הבית בשבת כר"ש לא כל הענינים שוים ואינו מותר אלא בבית שנתכבד מע"ש ולא נפל בו בשבת לא קליפי אגוזים וקליפי רמונים ולא כל דבר שאסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו משום פירורין או משום שער של פולין ושל עדשים או של עצמות שהם ראוין למאכל בהמה אבל אם לא נתכבד מערב שבת אפילו אין שם לא קליפי אגוזים ולא קליפי רמונים ולא אפילו צרור כיון דלא אפשר לבית בלא גומות לא סגיא דלא משוי גומות ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות וכשנתכבד מערב שבת אפשר דלא משוי גומות או מפני שאין שם עפר כדי להשוותה או מפני שלא יגיע מעט עפר שבו לגומא עכ"ל ז"ל וראיתי בשם הרשב"א ז"ל דאפילו היכא שיש בו דברים האסורין בטלטול שרי לכבד מידי דהוה אגרף של רעי:

סליקו להו המצניע הזורק

מרה"י וכו' רבי עקיבא מחייב. דסבירא ליה לרבי עקיבא דקלוטה כמו שהונחה הלכך הויא ליה כאילו הונחה ברה"ר ומיהו לא מחייב רבי עקיבא אלא אחת דהיינו משום הוצאה אבל משום הכנסה לא דהכנסה תולדה היא ושמעינן ליה לר"ע במסכת כריתות (דף טז.) דלא מחייב אתולדה במקום אב הזורק מן הים ליבשה. דהוי מכרמלית לרשות הרבים: