ר"ן על שבת לב:

התופר שתי תפירות והא לא קיימי. וכיון דלא קיימי לאו מלאכה היא:

שקשרן. שקשר שני ראשי החוט ומכאן למד הרב ר"א ממיץ ז"ל דקושר קשר אחד לא מחייב שאינו מתקיים דאי מחייב כיון דתופר שתי תפירות לא משכחת להבלא קשר [תיפוק לי משום קשר] אלא ודאי כדאמרן והכא בשלא קשר אלא קשר אחד עסקינן:

שכן יריעה שנפלה בה דרנא. כלומר תולעת שמנקבת בה נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין:

המותח חוט של תפירה. (כנגד התפירה כנגד התפור) ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומתח את ראשי החוטין להדק ולחבר החתיכות זהו תפירתו וחייב:

הלמד דבר אחד מן המגוש. מין שממשיכו לע"ז ואפי' דברי תורה אסור ללמוד ממנו:

והיודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב אסור לספר הימנו. דכתיב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים זו חשוב תקופות ומזלות [שמראה להם סימן לדבריו בהלוך החמה והמזלות] שמעידין כדבריו שאומר שנה זו גשומה והיא גשומה שנה זו שחונה והיא שחונה שהכל לפי השעה המתחלת בכניסת השמש למזל הילכך כשאינו מחשב אסור לספר הימנו:

היינו מולח היינו מעבד. אטו מליחה לאו צורך עבוד הוא:

ועייל שרטוט. כשהוא בא לחתכו משרטט תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החתוך ואח"כ מעביר הסכין דרך השרטוט שכך עשו בעורות המשכן כשחתכום:

השף בין העמודים. פרש"י ז"ל כיון עמודי אכסדראות העשויות חלונות חלונו' והשף בקרקעית הבנין שביניהן כדי שיהא חלק חייב משום ממחק ולא נהירא דכל כי האי גונא בבית חייב משום בונה ובשדה חייב משום חורש וכדאמרינן לעיל [דף עג:] גבי גבשושית וגומא אלא הכי פירושא השף את העור בין העמודים כדי להחליקו חייב משום ממחק שכן דרך הרצענין להחליקו ולרככו בכך והכי איתא בירושלמי דפרקין [סוף הל' ב'] מה מחיקה היתה במשכן שהיו שפין את העור על גבי העמוד ועדיין אין נוח לי דא"כ היכי שייך למימר חייב משום ממחק היינו ממחק גופיה:

המגרר ראשי כלונסאות. שיהיו ראשיהן שוין זה כזה:

והממרח רטיה. מחליק תחבושת על המכה:

מסתת את האבן. לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה:

משום מכה בפטיש. שהוא גמר מלאכה:

הצר בכלי צורה. בכלי שעומד לכך לנאותו:

מנפח בכלי זכוכית. כשהותך נעשה ע"י נפוח:

דשקיל אקופי. קסמים דקים שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותן ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש:

כתב אות אחת גדולה וכו' פטור. שבקרשי המשכן שתים היו כותבין אות אחת בזו ואות אחת בזו כדי לזווגן כשסותרים אותו:

מחק אות אחת וכו' חייב. שאין מלאכת מחיקה אלא ע"מ לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות:

אמר רבי מנחם ברבי יוסי וכו'. הא קמ"ל מאן תנא קמא ר' מנחם בר' יוסי:

מתני' ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע. שהוא העשוי להיות צורך האדם:

ומצניעין כמוהו. כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניע:

אינו חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב לאדם אחד והצניעו חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו. דלגביה לאו מלאכה היא:

גמ' מאן דאמר דם נדה. אינו כשר להצניע כל שכן עצי אשרה דאיסורי הנאה נינהו וצריך לאבדן:

כיון דחלשא. המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם:

מתני' המוציא תבן וכו' עצה. מפרש בגמרא דהיינו תבן של מיני קטנית:

כמלא פי גמל. דנפיש אבל כמלא פי פרה לא חזי שאין אוכלין חותו אלא גמלים:

עמיר. קשין של שבלים:

פי טלה. נפיש מפי גדי הילכך עמיר דלא חזי [לגדי] לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא כמלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב כמלא פי גדי: