ר"ן על שבת ב.

תנו רבנן המוציא מחנות וכו'. חנות רשות היחיד:

פלטיא. רחבה והיא רה"ר:

דרך סטיו. מקום אצטבאות שיושבין שם סוחרים ותורת כרמלית עליו דלאו להלוכא היא כרה"ר:

חייב. הואיל ולא עמד בסטיו לפוש אין כאן הנחה אלא בפלטיא:

ובן עזאי פוטר. כדמפרש דקסבר בן עזאי מהלך כעומד דמי ונמצא נעקר מרשות היחיד ומונח בכרמלית ונעקר מכרמלית ומונח ברה"ר ואם תאמר וכיון דס"ל הכי מעביר ד' אמות ברה"ר לבן עזאי היכי משכחת לה דחייב לימא כל היכא דאזיל כעומד דמי והרי היא כמי שהונחה על כל אמה ואמה בירושלמי [דפרקין הל"א] מקשו לה הכי ומשני דמשכחת לה בקופץ כדאמרינן בגמ' דילן א"ר יוחנן מודה בן עזאי בזורק כלומר דמודה בזורק מחנות לפלטיא דרך סטיו דחייב דהא לא נח בכרמלית מידי. ונראה מדברי רב אלפסי ז"ל שהביאה להא דרבי יוחנן דסבירא ליה דהלכתא כבן עזאי [כיון דרבי יוחנן מפרש מאי דמודה ביה בן עזאי] וליתא דרבי יוחנן פרושי הוא דמפרש ליה אבל לדידיה כרבנן סבירא ליה ותדע לך דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר [דף ה:] המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ואילו לבן עזאי כי האי גונא חיובי מיחייב דכיון דסבירא ליה מהלך כעומד דמי כשנמלך עליהן להוציאן מיחייב כאילו עמד והכי אמרינן בהדיא בפרק אלו נערות (דף לא.) דאמרינן התם הכא במאי עסקינן כגון שנטלו על מנת להצניעו ונמלך עליו להוציאו ומקשינן וכי האי גוונא מי מחייב והא אמר רב ספרא. אמר רבי יוחנן המפנה חפצים וכו' ומסקינן אלא הא מני בן עזאי היא אלמא רבי יוחנן לא סבירא ליה כבן עזאי והכא פרושי בעלמא הוא דמפרש הילכך כרבנן קיימא לן דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב וכן פסק הר"ם במז"ל בפ' ארבעה עשר מהלכות שבת:

תנו רבנן ארבע רשויות לשבת. כולהו מפרש להו:

גדר. כותל שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה הוי ראשו רשות היחיד:

סרטיא. מסילה שהולכין בה מעיר לעיר:

פלטיא. רחבה של עיר שמתקבצין בה לסחורה:

ומבואות המפולשין. מבואות של עיר שהן רחבים שש עשרה אמה שהן מפולשין משני ראשיהן לפלטיא:

ענוש כרת. בלא התראה:

ונסקל. בהתראה:

בקעה. שדות הרבה:

אצטוונית. שלפני החנויות שיושבין שם סוחרים:

והכרמלית. לקמיה פריך אטו כל הני ים ובקעה לאו היינו כרמלית דקאמר תנא לעיל. ולשון כרמלית מלשון ארמלתא שאינה לא בתולה ולא אשת איש אף כאן אינה לגמרי כרה"י ולא כרה"ר אינו לא כרשות היחיד משום דדמיין לרה"ר שאין להם מחיצות ולא כרה"ר שאין דומין לדגלי מדבר דלאו להלוכא דרבים עבידי:

ואין נושאין ונותנין לתוכן. כלומר אין מטלטלין בהן אלא בד' אמות משום דדמיין לרה"ר וגזור רבנן בה אטו רה"ר וזהו כרמלית האמורה למעלה:

חצרות של רבים. שפתוחין לחצר בתים הרבה וחצר פתוחה לרה"ר ובני בתים יוצאין דרך החצר לרה"ר:

ומבואות שאינן מפולשין. שראשו אחד סתום וחצרות הרבה פתוחות לו ובני החצרות יוצאין דרך המבוי לרה"ר:

עירבו מותרין. עירבו כל הבתים בפת וכן לענין מבוי אם עירבו החצרות הפתוחות לו ביחד מותר להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי:

לא עירבו אסורין. להוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי (לא עירבו אסורין) מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות כולם ונמצא מוציא מרשותו לרשות חבירו וגזרו רבנן מרשות לרשות אע"פ ששתיהן רה"י דעשו סייג לתורה להרחיק האדם מן העבירה שלא יוציא מרה"י לרה"ר והא מילתא לאו מחילוק ארבע רשויות היא דבין עירבו בו בין לא עירבו בו רשות היחיד הוא והמוציא מתוכו לרה"ר חייב:

אדם עומד על האסקופה נוטל מן העני העומד בחוץ ונותן לו וכו'. וזה מקום פטור המוזכר למעלה שאינו חשוב רשות לעצמו לפי שאינו רחבה ד' כדמפרש לקמן ובטל אצל רשות הרבים ואצל רשות היחיד:

ובלבד שלא יטול וכו'. דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרה"י לרשות הרבים וגזרה זו דלמא אתי לאקולי ולאפוקי להביא מרה"ר לרה"י:

אבל ים ובקעה וכו'. כענין אמר מר הוא:

אטו כולהו. הנך ים ובקעה ואצטווני' לא זו היא כרמלית הנזכרת במנין ארבע רשויות והא קתני אינן לא כרה"י ולא כרה"ר ואין מוציאין וכו' ש"מ זהו רשות שלישית: