ר"ן על ראש השנה ז.

ולענין הלכה נקטינן כרבי נתן דכיון דשקיל וטרי רבי יוחנן אליביה ובהני תרי לישני בעל הלכות ורב אלפסי ז"ל פסקו כלישנא קמא ולחומרא וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות שופר וכן נהגו לעולם בשל תורה להחמיר באסורי כגון בגיטין וקדושין ושאר אסורין ואע"פ שהוא לישנא קמא אלא שבדיני ממונות ובשל סופרים פסקו כלישנא בתרא וכן פוסקים בכל מקום רבותינו הצרפתים כלישנא דמחמיר בתרי לישני בתרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל אבל הרב רבי יצחק גיאות ז"ל פסק אף הכא כלישנא בתרא ולקולא:

אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר. פירוש דוקא שישתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן דכל מה שלמעלה ממנו כאילו נטל משם וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שופר אבל הרב בעל העטור ז"ל הכשיר אפילו לא נשתייר לצד הפה וכן דעת הרב רבי יצחק אבן גיאות ז"ל:

כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. והיינו טפח כדגרסי' בפרק המפלת (דף כו.) תני אושעיא זעירא דמן חברייא חמשה שיעורן טפח שליא ושופר וכו' שליא הא דאמרן שופר דתניא כמה שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן וכי תימא לימא טפח בהדיא י"ל דטעמא אתא לאשמועינן דמשום הכי הוי שיעור טפח כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן דשיעוריה דטפח ד' בגודל ושית בקטנות כדאיתא במנחות [דף מא:] וכשהוא אוחז אותו בד' אצבעות בינוניות מה שנראה ממנו לכאן ולכאן משלים את השיעור ולא כדי שיאחזנו התוקע קאמר דא"כ הכל כפי מה שהוא אדם ואגרופו של בן אבטיח [כלים פי"ז מי"ב] ישנו כראש גדול של כל אדם אלא כדי שיאחזנו אדם בינוני והוא טפח:

קדחו בזכרותו. עצם שבתוך השופר שלא הוציאו אלא נקבו מתחלה ועד סוף:

מתני' התוקע לתוך הבור או לתוך הדות. בור ודות חדא מילתא הוא אלא שהבור בחפירה ודות בבנין:

פיטס. חבית גדולה:

אם כוון לבו יצא. למאן דאמר בגמרא מצות צריכות כוונה האי כוון לבו היינו לצאת ולמ"ד מצות אין צריכות כוונה אם כוון לבו שיהא קול שופר בלבד סגי ושלא יהא סבור דחמור בעלמא הוא:

והקשו בתוס' אפילו כוון לבו [אמאי] יצא והא אמרי' בעירובין פרק כל גגות (דף צב:) צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח צבור והקשו עוד מדאמרינן בפרק כיצד צולין [דף פה:] מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב (חנן) וכן לתפלה ופליגא דרבי יהושע בן לוי דאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ובההיא פלוגתא במאי עסקינן אי לענין צירוף דבפ' כל גגות תיקשי לריב"ל ואנן קי"ל כוותיה כדמוכח בסוטה בפרק ואלו נאמרין (דף לח:) דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי איירי לענין לצאת וכמתני' דהכי תקשי מתני' לרב ותירצו דההיא דפרק כיצד צולין מיירי לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור דלרב מפסקת ואין עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי הוא כעומד מבחוץ ולריב"ל אין מחיצה מפסקת והרי הוא כעומד בתוך עשרה שבפנים ועונה עמהם וקי"ל כריב"ל וקשיא להו [לרב] דהא קול מגילה תנן ומגילה בעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד הא אמרינן התם דחש רב להא דרב אסי דאמר בי' ולאו קושיא היא דהא דבעינן עשרה במגילה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן י' לפרסומי ניסא והא איכא ואע"ג דהאי שמע לה במקום דליכא י' קריאתה מיהא בעשרה הוא וממקום דאיכא (משום) פרסומי ניסא שמע לה ומש"ה יצא ואם לאו לא יצא:

ירושלמי א"ר יוסי ברבי חנינא לא אמרן אלא בעובר אבל בעומד חזקה כוון:

גמ' א"ר הונא ל"ש אלא וכו' אבל אותן העומדים בבור יצאו. דאותן העומדים בבור שומעין הן קול שופר לעולם ומסתברא דכי היכי דמפלגינן בבור הכי נמי מפלגינן בפטס דאותן העומדין בתוך הפטס יצאו אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שופר חלק בבור ודות ובפטס לא חלק אפשר שדעתו מפני שהברתו גדולה אפילו העומדין בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו:

וגרסי' בגמרא אמר רבא שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא ומוקמינן לה בגמרא בתוקע ועולה לנפשיה כלומר שהוא עצמו תוקע מקצת תקיעה בעודו בבור ובעודו תוקע יצא מן הבור והשלים התקיעה וכי תימא פשיטא דיצא דהא אמרינן דאותן העומדים בבור יצאו הא קמ"ל דלא חיישינן זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור וקא מערבב קלא והרב אלפסי ז"ל השמיטה לפי שהוא דבר שאינו מצוי וכתב הרב רבינו האי גאון ז"ל שדברים הללו היו צריכין להן בימי הגזירה והמלכיות שהיו מתייראין מהן מלתקוע בגלוי:

אמר רב יהודה שופר של ע"ז לא יתקע. משום דמאיס:

ואם תקע יצא. דמצות לאו ליהנות נתנו לא נתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם נתנו:

וכי אמרינן דאם תקע יצא דוקא בע"ז או במשמשי ע"ז של עובד כוכבים דכיון דבבטול סגי ליה לא מכתת שיעוריה אבל בע"ז דישראל אמרי' בסוף פרק כסוי הדם (דף פט:) דלא יצא משום דכיון דאין לה בטלה כתותי מכתת שיעוריה ובשופר בעינן שיעורא כדאיתא לעיל וה"ה דבשל תקרובת ע"ז דעובד כוכבים לא יצא דלית ליה בטלה עולמית דהא איתקש למת אלא ודאי בע"ז דעובד כוכבים א"נ במשמשי ע"ז דעובד כוכבים עסקינן וכגון שנטלו ע"מ שלא לזכות בו דאי נטלו לזכות בו מדאגבהיה קנייה והוה ליה כע"ז דישראל: