ר"ן על פסחים ה:

כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. בגמ' פרכינן למה ליה למיתנא בהמה ולמה ליה למיתנא חיה:

ומוכרו לנכרי. בגמרא אמרי' לאפוקי מהאי תנא דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח:

עבר זמנו אסור בהנאתו. כלומר ואינו מאכיל ולא מוכרו לנכרי מיהו אם מכרו דמיו מותרין שאינו תופס דמיו כדתנן בפרק האיש מקדש (דף נו:) מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. אמרינן בגמ' דאע"פ מדיוקא דרישא שמעי' ליה ממשנה יתירה אשמעינן הא דרב גידל דאמר המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קרדנייתא אין חוששין לקידושיו והכי קאמר עבר זמנה אסור בהנאתו ונפקא מינה אפילו לענין קדושין והא דרב גידל פרשתיה למעלה בס"ד:

ולא יסיק בו תנור וכירים. אתא לאשמועינן שאפילו בשעת ביעורו הוא אסור ליהנות ממנו:

וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ומוכח בגמ' (דף כה.) דלרבנן לשאר נהרות בעי פירור אבל לים המלח לא בעי פירור וליתא לדרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דיחיד ורבים הלכה כרבים אע"פ שבתוס' (כתבו) [פסקו] כמותו מדסתם לן תנא כותיה במס' תמורה (דף לג:) שהוא מונה חמץ מכלל הנשרפים:

גמ' ומותר בהנאתו פשיטא. דכיון דתנא רישא דמאכיל ומוכרו לנכרי פשיטא דמותר בהנאתו:

חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו. פי' כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו דאי לאו הכי אמרי' בפרק אלו עוברין (דף מה:) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם כיון שראויה לאכול לכלב צריכה ביעור ודאמרי' מותר בהנאתו בדין הוא דאפילו באכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפי' אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמיתהני מיניה ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע אסוריה עד דשריף ליה לגמרי:

שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה דמדלא קרינן לא יאכל בפת"ח משמע לא יהא בו היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל ובגמ' פליג עליה ר' אבהו ואמר לא יאכל נמי איסור הנאה משמע והרב אלפסי ז"ל הביא בהלכות הא דחזקיה לפי שהוא יותר פשוט:

בכל מתרפאין במקום סכנה. דכתיב (ויקרא יח) וחי בהם ולא שימות בהם:

חוץ מעצי אשרה. פירשו בתוס' דמיירי כגון שאינו יכול להרפא בעץ אחר ואפילו ממינו כגין ע"י שדים או דבר אחר משום דאתי למיטעי בתר ע"ג דומיא דאמרי' בפ' אין מעמידין (דף כז:) גבי בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל משום דשאני מינות דמשכא ואפ"ה אשכחן התם (דף כח.) דר' אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשקיה ולפיכך צריכין אנו לומר דבן דמא היה רוצה יעקב איש כפר סכניא לרפאתו בשם ע"ז והכי מוכח בירושל' בפ' שמנה שרצים אבל ע"י סמים שרי וכי האי גוונא נמי מתוקמא הכא דכי אמרי' דאין מתרפאים מעצי אשרה היינו היכא דאמר לו שאילן אחר מאותו המין לא יועילנו אלא אשרה בלבד דבכי האי גונא אתי למטעי בתר ע"ז ולאימשוכי בתרה אבל בירושלמי בפ' אין מעמידין לא משמע הכי דהתם אמרינן בהדיא שאפילו אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהן וש"מ דטעמא לאו משום דאתא לאמשוכי בתרה אלא משום שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ואע"ג דליתיה אלא לאו בע"ז הוא ממש כע"ז וכלהו לאוי דילה אמרי' יהרג ואל יעבור וכן לרבנן נמי דאמרו חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים [בכולהו לאוי בגלוי עריות אמרי' יהרג ואל יעבור והכי מוכח בסוף פ' בן סורר ומורה] דאמרינן התם (דף עה.) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה בלבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ולא תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר ובודאי שדברים אלו אינם גלוי עריות ממש אלא שעובר [בהם] על לאו דלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו בגלוי עריות: