ר"ן על פסחים כג.

מכאן ואילך ספק שמא כשהפריש עליה היה כבר זה חומץ ונמצא תורם מן החומץ על היין והוי ליה ממין על שאינו מינו דלענין תרומה לכ"ע תרי מיני נינהו:

ואע"ג דפליג ר' יהושע בן לוי ואמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא ולא ידעי' כמאן מינייהו קא פשיט רב יוסף משום דמתניתין דאייתינן איכא לפרושי בפירושה אחרינא דאתיא כר' יהושע בן לוי וכדאיתא התם בגמ':

חלא דאיסורא לגו חמרא דהיתירא דברי הכל בנותן טעם דהו"ל מין בשא"מ חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא פירוש דחמרא דאתי לגו חלא עד דלאמטי ליה נקט ליה לריחא דחלא ודיניה כחלא והוה ליה כמין במינו ובמשהו דמיירי ביין נסך או בטבל:

ורבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא. והוה ליה כמין בשאינו מינו ובנותן טעם וקי"ל כרבא:

ושמרים דרמא עלייהו מיא לא מברכין עלייהו בפה"ג. פירוש כל היכא דלא רמא תלתא ואתא ארבעה:

ומיהו דוקא בשמרים אי נמי בפורצני הנדרכים בגת ע"י קורה שהקורה דוחקת ומוציאה כל לחלוחית שבהם אבל בפורצני שלנו שהן נדרכים ברגלי אדם ורמי בהו מיא והיין נמשך מאיליו לא אמרינן הכי שהרי ברוב הפעמים אינו מוצא כדי מדתו ואפילו הכי חמרא מעליא הוא לפי שהפורצנים עצמן בולעין היין והיין יוצא הלכך הכל לפי טעמו וריחו:

דילמא אתי למיכל מצה אכילה גסה. ואכילה גסה לא שמה אכילה בין לענין מצות בין לענין איסורין דהא אמרי' במסכת יומא (דף פ:) דהאוכל אכילה גסה [ביה"כ פטור וביבמות נמי אמרי' דהאוכל תרומה אכילה גסה] אינו חייב משום אוכל אלא משום מזיק:

אכילה גסה. היינו כל שאכל קודם לכן כ"כ שאינו יכול לאכול לאחר מכן אלא בקושי אבל על השובע ודאי שמה אכילה [וחשיבא טפי ומשום הכי פסח וקדשים אין נאכלים אלא על השובע כלומר אחר אכילה] כדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף אבל מצה ומרור אין מצותן בכך אלא אי בעי הכי ואי בעי הכי והכי איתא בספרי:

ואיבעיא לן בגמרא האי סמוך למנחה אי סמוך למנחה גדולה אי סמוך למנחה קטנה ולא איפשיטא הילכך מינקיט לחומרא עדיף :

ואע"פ שאין ראיה לדבר. דאכילה ממשכת אכילה זכר קצת יש לדבר:

נירו לכם ניר. חרשו הקרקע כדי שתקבל הזריעה שהרי אם אינה חרושה ופתוחה אינה מקבלתה אף אדם האוכל דברים שאינן משביעין אותו פותחין את בני מעיו ומרחיבין אותן ומקבל מאכל של סעודה אח"כ לתאבון:

מצה צריכה הסיבה. כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון:

מרור אין צריך הסיבה. לפי שהוא זכר לעבדות:

דההיא שעתא משתעי בחירות. שאומר הגדה:

והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו בעו הסיבה. ואע"ג דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספקא דרבנן לקולא הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כך פירשו ז"ל ולי נראה דעל כרחך [בעי] למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי:

פרקדן לא שמה הסיבה. מוכח בפרק המוכר את הספינה (דף עד.) שהשוכב על ערפו נקרא פרקדן דאמרינן התם גבי מתי מדבר דהוו גנו אפרקיד והוה עבר טייעא כי רכיב גמלא תותי כרעייהו מיהו אפשר שהשוכב על פניו ג"כ נקרא פרקדן ובתרוייהו איתיה לטעמא שמא יקדים קנה לושט:

הסיבת ימין לא שמה הסיבה. שהרי צריך לאכול בימינו ולא עוד וכו' אפרקדן קאי:

אשה אינה צריכה הסיבה. לפי שמשמשת לבעלה:

שאף הן היו באותו הנס. פירשו בירושלמי שאף הן היו בספק כלומר בספק סכנה ודכוותיה אמרי' גבי חנוכה ומגילה ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי פטורות דהויא לה מצות עשה שהזמן גרמא וכי היכי דבדאורייתא פטור הכי נמי בדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

כדי מזיגת כוס יפה. היינו כוס של ברכת המזון וקרי ליה כוס יפה משום די' דברים נאמרו בכוס של ברכה כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (דף נא.) ושיעורו רובע רביעית לוג יין חי כדי שימזגנו ויעמד על רביעית דכל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא:

שתאן חי. שלא מזגן יצא וכגון שיש בכל כוס רביעית לוג דבבציר מרביעית לאו כלום הוא דכי היכי דבמזוג בעינן רביעית בין הכל הכי נמי בחי בעינן רביעית:

ידי חירות לא יצאו. כלומר שלא קיים מצוה מן המובחר ומיהו אינו צריך לחזור ולשתות ארבעה כוסות:

שתאן בבת אחת. לאו בחדא כסא דהא לא צריכה למימר שהרי הכוסות הללו אע"פ שיש מהם שיעור למטה אין להם שיעור למעלה ואפילו גדול כמה אינו נידון אלא ככוס אחד אלא הכי קאמר שאם שתאן סמוכין בזה אחר זה שלא על הסדר שסדרו אותן חכמים בארבע כוסות לא יצא וצריך לחזור ולשתותן כסדרן:

השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא. כלומר בני חיובא יצאו כולן. ובכוס שיש בו שיעורין הרבה עסקינן:

והוא דשתא רובא דכסא. כלומר דשתי כל חד וחד רובא של רביעית וקמ"ל שאין צריך שיהא לכל אחד כוס חלוק בפני עצמו:

ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית. כלומר בין כולן רביעית יין חי כדי שימזגנו ויעמוד על ד' רביעיות דמטי רביעית לכל חד: