ר"ן על מגילה ג.

אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד. זמנה היינו ארביסר לעיירות וחמיסר למוקפין ושלא בזמנה יש שפירשו כשמקדימין ליום הכניסה ולא נהירא דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה אלא שלא בזמנה היינו כשחל י"ד לבני עיירות בשבת או ט"ו לבני כרכין שמקדימין וקורין בע"ש והכי מוכח בגמ':

הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי. כלומר לאצרוכי י' אפי' בזמנה ומשמע מדחש לה רב להא דרב אסי דהלכתא כוותיה אבל הריא"ף ז"ל כתב דאע"ג דחש לה רב קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כותיה דאמרינן לקמן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ולא אמרן אלא בצבור אבל ביחיד יצא והר"ז הלוי ז"ל כתב שאין זו ראיה דלא פליגי אלא למצוה אבל בדיעבד אפילו רב אסי נמי מודה דיצא וראיה לדבר ממה שלא מנו מקרא מגילה עם אותן שהן בעשרה דקתני להו בהך מסכת [דף כג:] אין פורסין על שמע וכו' וכיון דבמגילה קיימינן אם איתא דבעינן בה י' לעכובא היה להם למנותה עמהן והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו ראיה דכל אותם דקא חשיב התם חובת צבור הם ואין עושין אותם אא"כ בי' או רובם מחויבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו אבל במגילה לא בעינן י' אלא משום פרסומי ניסא הלכך אפי' בשביל יחיד קורין אותה בי' אע"פ שיצאו הם כיון שהיחיד לא יצא ורב אסי משמע דלעכובא קאמר דאמר דחש לה רב לדרב אסי וכן נמי מדלא אמר מצותה בי' משמע דלעכובא קאמר הלכך קי"ל כרב דבזמנה אפי' לכתחלה קורין אותה ביחיד וא"ת והא דרשינן לעיל מדכתיב משפחה ומשפחה להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין מעבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה ואמרי' נמי דמכאן סמכו של בית רבי [שמבטלין ת"ת] ובאין לשמוע מקרא מגילה כלומר בצבור ולרב אמאי והא איהו דאמר דבזמנה קורין אותה ביחיד לכתחלה יש לומר דאפילו רב מודה דמצוה מן המובחר לקרותה עם הצבור משום פרסומי ניסא ולפיכך בשעה שהצבור קורין מבטלין עבודה ות"ת ובאין לשמוע עם הצבור ואע"פ שיש בבהמ"ד אפי' מאה כשל בית רבי (מיהו) משום דברוב עם הדרת מלך [מיהו] ס"ל לרב שלא הטריחוהו חכמים לכנוס י' כדי לקרותה:

וכתוב בספר המאור תניא בברייתא המפרש בים והיוצא לדרך קורין בשלשה עשר כתב עלה ה"ר אפרים ז"ל דהא דרב ודרב אסי דאית להו קריאה שלא בזמנה כגון שחל ארבעה עשר לבני עיירות בשבת או חמשה עשר לבני כרכין אבל י"א וי"ב ליכא קריאה כלל דהא בטלי להו וברייתא זו לא הזכירה אלא בי"ג בלבד אלו דברי הרב ז"ל ואני אומר הוא הדין לאחד עשר ושנים עשר וכדאי הוא ר"ע סתימתאה [דף ב.] לסמוך עליו בשעת הדחק כגון מפרש לים ויוצא בשיירא שמאחר שהתירו לו בשלשה עשר ה"ה לשנים עשר ואחד עשר ובירושלמי גרסינן רבי אבא בשם ר' יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בי' ותו גרסינן בירושלמי מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן [בי"ד] וברייתא פליגא עליה במשמעה אי נמי יש לומר הא דאפשר ליה הא דלא אפשר ליה:

מתני' איזו עיר גדולה כל שיש בה י' בטלנין. מפרשינן בגמרא י' בטלנין של בית הכנסת כלומר שבטלין ממלאכתן שיהו מזומנין כל שעה לתפלה כדאמרינן (ברכות דף ו:) לא מצא שם י' מיד כועס ורש"י ז"ל כתב דבטלין ממלאכתן ונזונין משל צבור ואין צורך אלא כל שמשכימין ומעריבין להיות מצויין בשעת תפלה לבית הכנסת די בכך:

באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין. כלומר בבני כפרים ובני עיירות שאין להם עשרה בטלנין וכן כשחל פורים בשבת ובע"ש וגרסינן בירושלמי באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת מגילה ותרומת שקלים פירוש בקריאת מגילה משום דכתיב ולא יעבור בתרומת שקלים משום דמר"ח ניסן ואילך לא סגיא לאתויי תמידין אלא מתרומה חדשה אבל סעודת ר"ח פירוש שהיו עושין כשהיו נסמכין לעבר את החודש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין ונראה לפי זה שכשחל י"ד להיות בע"ש שעיירות גדולות ומוקפין חומה קורין בו ביום שאין מוקפין חומה עושין סעודה עד אחד בשבת וכן נמי כשחל י"ד להיות בשבת לדידהו דמקלע שעיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה שאין בני עיירות גדולות עושין סעודת פורים עד אחד בשבת שהוא זמנן של מוקפין חומה והקשו על זה והיאך יאחרו מוקפין סעודת פורים לאחר ט"ו והא כתיב ולא יעבור ובני עיירות נמי היאך יאחרו עד ט"ו והא כתיב ולא יעבור דמשמע (נמי) דקאי נמי אזמנן של עיירות דהיינו י"ד שהרי כשחל י"ד להיות ברביעי אין בני כפרים מאחרין עד יום חמישי משום דכתיב ולא יעבור ואי נמי אמרת דולא יעבור לא קאי אלא לאחר ט"ו וכדאמרי' לעיל ואימא שיתסר ושיבסר ומהדר אמר קרא ולא יעבור מ"מ הא איכא משום זמנו של זה לא כזמנו של זה דעל כרחך כשחל ארבעה עשר להיות ברביעי מה שאין כפרים מאחרים עד למחר [שהוא יום הכניסה] היינו אי משום דכתיב ולא יעבור אי משום דזמנו של זה לא כזמנו של זה ולפיכך כשם שאין קורין את המגילה בראשון בשבת כשחל י"ד בשבת משום דזמנו של זה לא כזמנו של זה ה"נ אין לעשות הסעודה באחד בשבת אלא ביום הכניסה [או] בע"ש דהא אתקש זכירה לעשייה כדאיתא בגמ' וכ"ש כשחל ט"ו להיות בשבת שמקדימין המוקפין לקרות בע"ש שהוא י"ד שעושין הסעודה בו ביום דאילו באחד בשבת יום ט"ז הוא ואיכא משום ולא יעבור זהו מה (שפסקו) [שספקו] הראשונים על זה הירושלמי ולא העלו בו כלום ונראה שמדוחק קושיות הללו כתב הרא"ה ז"ל בפי' ההלכות וכן סעודת פורים מאחרין אחר קריאת מגילה לבני כפרים ולא מקדימין קודם קריאת מגילה דשמחת פורים דינה שלא תהא אלא בזמנה והפירוש בעצמו דחוק עם שאינו רואה שהירושלמי יסבול זה דגרסינן רבי זעירא בעי קומי רבי אבהו ויעשו אותם בשבת אמר ליה לעשות אותם ימי משתה ושמחה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים היא דשמחת שבת אינה מתקנת מרדכי ששמחתו בידי שמים היא ולפיכך אי אפשר שיתפרש הירושלמי כמו שפירש ז"ל אולי דעתו היה שהרב אלפסי ז"ל לא כוון במה שהוזכר בירושלמי אלא למה שפירש הוא ואינו במשמע אבל צריכין אנו לחוש למה (שפסקו) [שספקו] בו הראשונים ואני אומר דל"ק מידי משום דעל כרחין כי אמרי' דאתקש זכירה לעשייה ה"מ לעושין בזמנן אבל למקדימין לא דהא קורין המגילה בי"א ובי"ב ואעפ"כ שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה כדאיתא בגמרא בהדיא וקרא נמי דכתיב ולא יעבור אקריאה קאי ולא אשמחה שכלפי שנתנה תורה זמנים מי"ד וט"ו וסבירא לן בהני [דמקדימין] משום יום הכניסה הוצרך לפרש דמשום יום הכניסה מקדימין ולא מאחרין ולפיכך אמר ולא יעבור לאפוקי שיתסר ושבסר הלכך כשם שההקדמה אינה אלא לקריאה ולא לשמחה כך מה שאמר הכתוב ולא יעבור היינו לקריאה אבל לשמחה לא דבר הכתוב כלל לפי שאינם באותם זמנים אחרים שנתרבו ודאמרינן נמי זמנו של זה לא כזמנו של זה היינו באותן שזמנם קבוע כדממעטין מינה בגמרא לעיל דלא אמרינן פרזים בי"ד ומוקפין אי בעו בי"ד אי בעו בט"ו אבל במוקדמין לא איירי כלל וכשחל י"ד להיות ברביעי אי נמי בשבת אחר כן היינו טעמא שאין בני כפרים ועיירות קורין למחר משום דכתיב ולא יעבור דאשמעינן שהנדחים לקריאה אינם נדחים אלא לפניהם ולא לאחריהם ומעתה שמחה אינה בכלל זה כלל וכיון שאי אפשר לעשותה בשבת מטעמא דפרישית בירושלמי נדחו לאחריהם ככולהו אינך דלא מטו זמן חיובייהו והיינו דתנן אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית דמשמע דכללא הוא לכל המוקדמין שמותרין בהספד ובתענית כל הימים שהם קודמים לי"ד וכיון שאי אפשר לעשות סעודת פורים בשבת נדחית לאחר השבת כך נ"ל ונמצאת אומר לפי דרך זה שכשחל יום י"ד להיות בערב שבת שמוקפין חומה קורין בו ביום עושים סעודה לאחר שבת אבל ארבעה עשר בשבת לדידן לא מקלע כדגרסינן בירושלמי לית כאן חל להיות בב' חל להיות בשבת חל להיות בב' צומא רבא בא' בשבת חל להיות בשבת צומא רבא בערובתא כלומר דלדידן לא מיקלע י"ד לא בשני ולא בשבת: