ר"ן על קידושין ט.

תנא יוצא בשן ועין. אמתניתין קאי דקאמר וקונה את עצמו:

ובראשי אברים. כ"ד הם ומנוין הם אצל נגעים ומייתי להו לקמן:

שאין חוזרין. אם ניטלו כשן ועין ובגמ' ילפינן הכי בכלל ופרט וכלל:

כ"ד ראשי אברים שבאדם כולן אין מטמאין משום מחיה. מחיה שם א' מן הנגעים הוא ובעינן בנגעים שיהא כולו נראה כאחד כדכתיב (ויקרא י״ג:י״ב) לכל מראה עיני הכהן ואע"ג דהאי קרא לאו במחיה כתיב אכולהו נגעים שדי ליה כדתנן (סנהדרין דף לד:) סומא באחת מעיניו [אינו] רואה את הנגעים וגמרינן הכי מהאי קרא משום דכתיב עיני ואמרינן אינו רואה את הנגעים סתמא אכולהו והאי דנקיט הכא מחיה טפי מאינך משום דשיעורו מרובה משאר נגעים דבעי' כגריס נגע וכעדשה מחיה סמוך לו והני כ"ד ראשי אברים מקומן משופע ואין שעורה של מחיה נראה בהן כאחת:

וראשי אזנים. שפתי האוזן:

ראש הגויה. גיד:

וראשי דדין שבאשה. אבל של איש אינן בולטין כ"כ שיהיו משופעין:

וכולן עבד יוצא בהן לחירות. וה"ה לשאר אברים שבגלוי ואינן חוזרין והני אצטריך לאשמועינן דאע"ג דלענין נגעים לא קרינן בהו לכל מראה עיני הכהן לענין עבד מום שבגלוי הוא:

אף הסירוס. מפרש בגמ' סירוס דביצים שכיון שהן נכרין מבחוץ מומין שבגלוי מיקרי דאי סירוס דגיד הא תנא ליה וראש הגויה:

אף הלשון. שדרכו ליראות כשהוא מדבר מום שבגלוי הוא:

תנו רבנן וכולן עבד יוצא בהן לחירות. אכ"ד ראשי אברים קאי:

וצריך גט שחרור. להתירו בבת חורין:

שהתורה זכתה לו. דכתיב בקראי בהדיא:

הואיל ומדרש חכמים הוא. חיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה שאין המדרש ידוע לכל כך פירש רבינו תם ז"ל:

לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן. שמא יבא להחם חמין בשבת:

חוץ מקולי מטלניות. פלוגתא היא לענין טומאה בפרק במה מדליקין (דף כט.) ונ"ל שזה שכתב הרי"ף ז"ל דלא קיי"ל הכא כדברי המכריע משום דבברייתא הוא לרווחא דמילתא אמר הכי וקושטא דמילתא ודאי הכי הוא אבל הך הכרעה אפילו הות במתני' לא הוה קי"ל כדברי המכריע לפי שהיא [הכרעה שלישית] ולא הויא הכרעה כדאיתא בפרק במה מדליקין [דף כט.] ובראשית הגז [דף קלז.] דוק ותשכח:

ת"ר וכו' כנגד עינו ואינו רואה. שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש:

כיון דבר דעת הוא איהו בעית אנפשיה. מדעתו נבעת שנותן לב אל פחד הקול הבא פתאום הלכך אע"ג דקלא מילתא היא כדאמרי' בגמ' [דף כד:] דסוס שצנף וחמור שנער ושברו בקול כלים בתוך הבית משלמין חצי נזק הכא פטור:

הכהו על עינו וכהתה. לא נסמית לגמרי שהרי רואה במקצתו:

הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה. לגמרי:

אם היה משתמש בהם כבר עבד יוצא בהם לחירות. ומיהו משמע לי דדוקא סמאה לגמרי הא לאו הכי אע"פ שעכשיו אינו יכול להשתמש בה אין עבד יוצא בהן לחירות דחדא מתרתי בעי או ששנהו מנהורא בריא לאינו יכול להשתמש בה או מנהורא כחישא שהיה יכול להשתמש בה לסמיות עיניה לגמרי אבל מנהורא כחישא דיכול להשתמש לשאינו יכול להשתמש לא סגי והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמ':

חתור שיני. לנקרה ולגרר סביב מושבה:

רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה. ובגמ' אמרינן דהאי קרא מוקי ליה ת"ק להושיט ידו למעי שפחתו והוציא עובר שבמעיה וסימא עין העובר דפטור לפי שלא נתכוין לעין כלל אבל כחול לי עיני כיון שנתכוין לעין אע"פ שלא נתכוין לשחתה חייב. וחטטה. הוציאה לחוץ:

שנספרת ע"ג היד. שהיתה בשורת שאר אצבעות וזה שכתב הריא"ף ז"ל שמועות הללו שבעבד כנעני אע"ג דיציאה דשן ועין וראשי אברים קנסא הוא ובעינן ביה מומחין וליכא כתב הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום דקיי"ל בקנסא דאי תפס לא מפקינן מיניה כדאיתא בפ"ק [דבבא קמא] (דף עו:) ובפרק אלו נערות (דף מא:) וכיון דעבד תפוס הוא בעצמו מכיון שהפיל שינו לא יהבינן ליה רשותא להשתעבד ביה ומשמתינן ליה עד דכתב ליה גיטא דחירותא ואפילו למ"ד אינו צריך גט שחרור ה"מ בזמן דאיכא סמוכין אבל האידנא צריך לפי שבהעמדת ב"ד הוא שיצא לחירות ולא משעת חבלה כדאיתא בפ' מרובה (דף עה.) הלכך האידנא כיון דליכא סמוכין ליכא העמדת ב"ד וצריך גט שחרור לדברי הכל:

מתני' בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה. דוקא דברי ר"מ ורבנן פליגי עליה בגמ' ואמרי בין גסה בין דקה במשיכה. ומסירה פירש"י ז"ל שהבעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה ולאו דוקא שא"צ שימסרנה מיד ליד אלא כל שאחזה במצותו סגי והיינו דתני לעיל בגמ' [דף כב:] אחזה בטלפה בשערה וכו' ובפרק הספינה [דף עו:] נמי אמרי' אי דא"ל לך חזק וקני ה"נ דקני כלומר מדין מסירה כדאיתא התם בהדיא ומדקאמר לך חזק ולא קאמר תא חזק ש"מ דלא בעינן מיד ליד ואף רש"י ז"ל שפי' כאן שהבעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר פי' למעלה אחזה בטלפה במצות המוכר:

וכתב רש"י ז"ל דוקא במסירה אבל במשיכה לא מקניא לפי שאין דרכה בכך להוליכה לפניו ואין זה מחוור דהא בגמ' משמע דשמואל [ס"ל] כמתני' דנקנית במסירה ואילו בפ"ק דמציעא (דף ח:) אמרינן ש"מ דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני ואמרינן היכי דמי אי לימא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה מנהיג לחודיה מי איכא למאן דאמר לא קני ומנהיג מדין משיכה הוא דמקני אלמא מ"ד במסירה מודה במשיכה וכי תימא דהתם במציאה מיירי משום דלית בה דעת אחרת מקנה ולא אפשר במסירה תקון משיכה אבל בעלמא במסירה דוקא ולא במשיכה ליתא דהא אמרי' התם [דף ט.] ר' אלעזר אומר רכוב בעיר ומנהיג בשדה קנה ואוקימנא לה במקח וממכר אלמא דלר' אלעזר דאמר הכא במסירה נקנית היא במשיכה אלא ודאי אף במסירה קאמרי' וכ"ש במשיכה דעדיפא טפי כדמוכח בפרק הספינה (דף עו.) דתניא התם [ספינה] נקנית במסירה דברי רבי וחכ"א לא קנה עד שימשכנה מדקא אמר עד משמע דמשיכה עדיפא ואע"ג דבמסקנא אמרי' התם דבקפידא פליגי מ"מ ממאי דקא ס"ד מעיקרא משמע דמשיכה עדיפא ואמרינן נמי התם אי [כר' תקני] ספינה נמי במסירה מדקאמר תקני נמי במסירה משמע דכ"ש במשיכה וה"פ ל"ל משיכה תקני אף במסירה הלכך אפילו את"ל דאין דרכה במשיכה אעפ"כ נקנית היא בכך דמה דאמרי' התם (ב"ב דף פו.) לא שאנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה אבל בדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא דמשמע מינה דכל מידי מיקני כי אורחיה היינו לומר דבדברים שאין דרכן להגביה לא הצריכו הגבהה אבל ודאי אי עבד מהני דהא אמרי' הכא בגמ' [דף כה:] דאפי' [פיל] לר"ש נקנה בהגבהה בחבילי זמורות ואע"פ שאין [דרכו] בכך ואמרינן לעיל [דף כב:] דהגביהו רבו לעבד קנאו מדין הגבהה אע"ג דלאו אורחיה בהכי משיכה נמי כיון דעדיפא ממסירה וכדכתיבנא אפי' תמצא לומר שאין דרכה בכך נקנית היא בה אפי' לר' מאיר. ומיהו לאו למימר שהמסירה והמשיכה קונין בה ברשות אחד לפי שאין המסירה קונה אלא בר"ה ובחצר שאינה של שניהם והמשיכה אינה קונה אלא בסימטא ובחצר שהיא של שניהם וטעמא דמילתא משום דמשיכה היינו שמושך הדבר לרשותו ואלו ר"ה לאו רשותו הוא שהרי אין לו רשות [להניח] שם כליו והיינו דאמרי' בפרק הספינה (דף עו:) דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה [של שניהם ומשיכה קונה בסימטא ובחצר] של שניהם והגבהה קונה בכ"מ וה"פ מסירה בדברים הכבדים כספינה וכיוצא בה ובהמה גסה לר"מ קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אבל משיכה אינה קונה שם אפי' לדברים הללו וכ"ת היכי אפשר דהא משיכה עדיפא ממסירה כדכתבי' ועוד דבכלל משיכה מסירה שכיון שהוכחנו למעלה דבמסירה לא בעי' שימסור אותה המקנה מיד ליד אלא שיתפסנה הקונה ברשותו כיון שמשכה הרי תפש אותה ואי אפשר למשיכה בלא מסירה וכיון שהמסירה קונה בר"ה היאך איפשר שהמשיכה לא תקנה בה לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני במסירה אלא במשיכה ומשיכה בר"ה לאו מידי הוא וכדכתיבנא ומ"ה אמרי אביי ורבא דמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם כספינה וכיוצא בה אבל לא משיכה ובהמה גסה כך היא דינא לר"מ ומ"ה קאמר דבהמה גסה כיון שאין דרכה להמשך נקנית בר"ה במסירה והדקה שדרכה להגביהה בהגבהה ורבנן דפליגי עליה ואמרי זו וזו כלומר דקה וגסה במשיכה כדאיתא בגמ' סבירא להו דבהמה דקה אין דרכה להגביהה [ולפיכך נקנית במשיכה ובהמה גסה נמי אין דינה כדברים הכבדים הנקנים במשיכה] ולפיכך אינה נקנית אלא במשיכה ובסימטא דוקא ואביי ורבא דאמרי דמסירה קונה ברה"ר לא אמרו אלא בדברים הכבדים כספינה וכיוצא בה ומאי דאמרי דמשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם היינו לומר שאפילו הדברים הכבדים אין נקנין בסימטא אלא במשיכה אבל לא במסירה דכיון דבסימטא אפשר למעבד בה משיכה אין המסירה הגרועה קונה בה א"נ היינו טעמא דמסירה לא קני בסימטא משום שכיון שיש רשות לכל אחד להניח שם כליו מוכר שקדם והניח ספינתו שם זכה באותו מקום והויא לה מסירה ברשות מוכר דודאי לא מהניא שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו והיינו ברייתא דקתני התם בפרק הספינה [דף עה:] ספינה נקנית במשיכה כלומר ולא במסירה ואוקי לה בסימטא נמצא לפי דרך זה שכשם שאין המשיכה קונה לעולם ברה"ר כך אין המסירה קונה בסימטא וזהו דעת הרי"ף ז"ל ומתלמידיו הריב"ן מג"ש והרמב"ם ז"ל וכן הסכים רבינו שמואל. אבל ר"ת ז"ל חולק ואמר שהדברים הכבדים הנקנין במסירה אף בסימטא הם נקנין ואביי ורבא ה"ק מסירה קונה ברה"ר כלומר שהדברים הכבדים הנקנין במסירה אף ברשות הרבים הן נקנין בה וכ"ש בסימטא אבל הדברים הקלין שדרכן לימשך וצריכין משיכה אין נקנין אלא בסימטא ובחצר של שניהם נמצאת אומר לפי דרך זה שהמסירה לדברים הנקנין בה קונה בין ברשות הרבים בין בסימטא אבל המשיכה לדברים הצריכין אותה אינה קונה אלא בסימטא ואין דרך זה מחוור דברייתא דקתני התם ספינה נקנית במשיכה דאוקימנא לה בסימטא במשיכה ולא במסירה קאמר מדאקשינן התם אי הכי תקני נמי ספינה במסירה ושמע מינה שאין הדברים הכבדים הנקנין [במסירה נקנין בה] בסימטא אלא ברשות הרבים דוקא. ויש כאן דעת אחרת שאין הפרש בין הדברים הכבדין לקלין אלא הכל תלוי ברשויות ואביי ורבא הכי קאמרי אף שדרכו לימשך נקנה ברשות הרבים במסירה שכיון שאין המשיכה קונה ברשות הרבים לא הטריחוהו להוציאו מרשות הרבים לסימטא. מסירה קונה ברשות הרבים בכל דבר והוא שלא יהא דרכו להגביה דכל שדרכו בכך אינו נקנה אלא בהגבהה אבל מכיון שאין דרכו להגביה משיכה קונה בסימטא כלומר שאפילו דברים הכבדין כל שהן בסימטא צריכין משיכה שכיון שאפשר לעשות משיכה באותו רשות עצמו לא הקילו עליו במסירה ולפי זה ר"מ ורבנן דברייתא דהכא בסימטא פליגי דר"מ סבר כיון דבהמה גסה מן הדברים הכבדים היא אפילו בסימטא נקנית במסירה ולית ליה דאביי ורבא שיהא הדבר תלוי [ברשויות] אלא הכל לפי הדבר הנקנה אם דרכו במסירה או במשיכה ואביי ורבא דאמרו כרבנן דברייתא דאמרי זו וזו במשיכה לפי שאפילו הדברים הכבדים כל שהן בסימטא צריכים משיכה וקי"ל הכי וסימטא פירש רש"י ז"ל דהיינו קרן זוית הסמוכה לרחוב רשות הרבים והוא הפקר לרבים להמשך לתוכה הצריכין ליצא מן הדחק. והוי יודע דכל היכא דבעי משיכה אם א"ל קני במסירה או שאמר לו לקנות במשיכה ברה"ר לא קנה דאע"ג דאמרינן לקמן בגמ' גבי כסף דבמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש התם הוא דמדינא כסף לחודיה קני אלא דבמקום שכותבין את השטר לא סמכא דעתיה עד דאיכא שטרא הלכך אי פריש ואמר אקני בכספא בלחוד כיון דסמכא דעתיה מהני אבל הכא דמשיכה ברשות הרבים לאו כלום היא כי א"ל קני מאי הוי אטו אי אמר קני [באמירה] בלחוד מי קני. ומה דאמרי' בפרק הספינה (דף פה:) גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח ואי [שם דף פו.] א"ל קני קנה התם נמי היינו טעמא משום דמאי דלא קני כליו ברשות מוכר היינו לפי שאין רשות לו להניח שם כליו דכל מקום שיש לו רשות להניח שם כליו קונה הילכך כל היכא דא"ל קני הרי הוא כמשאיל לו מקום לכליו וקונה אבל מסירה ומשיכה היכא דלא קנו לאו מהאי טעמא הוא ומש"ה לא מהני אע"ג דפריש והכי מוכח בגמ' [דף נה:] דאמרי' פיל לר"ש במה יקנה ולא קאמר בדפריש: