ר"ן על קידושין ח.

וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו. כלומר אף ע"י עצמו דסבירא להו דיש קנין לעבד בלא רבו:

ובשטר ע"י אחרים. אבל על ידי עצמו לא דאין יד לעבד ולא סבירא להו דנימא גיטו וידו באין כאחד ומיהו לא קי"ל הכי דמתני' רשב"א היא וכמו שנפרש בגמ' בס"ד אבל אנן קי"ל דגיטו וידו באין כאחד:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום דאם מצא מציאה או קבל מתנה הכל לרבו ואם בא לפדות ע"י עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים ויתנוהו לו על מנת שלא יזכה בו רבו וכמו שנפרש בגמ':

ירושלמי [הלכה ג] ולמה לא תנינן ויוצא בשן ועין ובראשי אברים שאינן חוזרין א"ר יוחנן בר מריא מפני המחלוקת אית תניי תני צריך גט שחרור ואית תניי תני א"צ גט שחרור ע"כ. כלומר דלמ"ד שצריך גט שחרור נמצא שאינו קונה עצמו בראשי אברים אלא בכסף ובשטר:

גמ' תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דאיתא בעבד וליתא בשאר מטלטלין [קתני. אבל חליפין דאיתנהו נמי בשאר מטלטלין] שהמטלטלין גם כן נקנין בחליפין לא איצטריך ליה למיתני דכיון דחליפין איתא בין במטלטלין בין במקרקעי כדאיתא בגמ' למה לא יקנו בעבד ואיכא מאן דאמר דכשם שנקנה בחליפין כך קונה עצמו בחליפין ואחרים אומרים שאין קונה עצמו בחליפין ויתבאר בפרק השולח בס"ד:

תקפו והביאו אצלו בחזקה קנאו קראו ובא אצלו לא קנאו דמדעתיה אזל ואין זו משיכה:

עבד קטן. דלית ליה דעת:

כבהמה דמי. ואם קראו. לשם קנייה ובא אצלו קנאו:

כיצד בחזקה התיר לו מנעלו. העבד ללוקח:

גרדו. גרטא"ר בלע"ז:

הגביהו לרבו קנאו אבל הגביהו רבו לו אמרינן בגמ' דלתנא קמא לא קנאו ור"ש פליג ואמר לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. וקי"ל כרבי שמעון דהא אפילו במשיכה הוא נקנה כשמואל וכ"ש בהגבהה דעדיפא טפי:

ומקשינן בגמ' השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה. כלומר דהא קא מגבה ליה ומפרקינן כי אמרינן זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא שלא כדרכה מאי איכא למימר אמר רב אחא מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו [לתרוייהו] ועוד משכבי אשה כתיב הקיש הכתוב שלא כדרכה לכדרכה. וכתב הרמב"ן ז"ל דחזקה דהכא היינו [שנהנה] האדון בגופו של עבד כגון הלבישו סכו ואינך דמיתנו בברייתא וכגון הוליך כליו אחריו לבית המרחץ שהיא מלאכת עבדות דדכוותה בעבד עברי אסור דדרשינן (ויקרא כ״ה:ל״ט) לא תעבוד בו עבודת עבד [ת"כ פ' אמור] שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ לפי שהיא מלאכת בזיון אבל בשל קדרה לרבו או אפה לו את הפת הני אכילת פירות נינהו ולא הויא חזקה דגבי קרקע נמי מוכח בפרק חזקת הבתים (דף נג) דאכילת פירות אינה קונה והא דאמרינן התם [דף ע:] דמציע מצעות בנכסי הגר קונה היינו בשישב עליהם שנהנה גופו מהן ואע"ג דאמרינן [בירושלמי] במכילתין [פרק א הלכה ד] המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנאו ליתא דהאי אכילת פירות הוא דהוי ומשמע דפליג אגמרא דילן כדפליג נמי במסירת מפתח דהתם נמי אמרינן דמסירת מפתח קונה ובגמ' דילן (ב"ק נב.) אמרינן דלא הוי אלא כמאן דאמר לך חזק וקני אבל העטור ז"ל סמך על הירושלמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מכירה שאכילת פירות קונה בקרקעות וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:

רב יהודה הנדואה מארץ כוש. כוש (בראשית ב) מתרגמין הנדואה:

דתקיף ליה עלמא טובא. גוסס למות:

אמר ליה. מר זוטרא:

לעבד שלוף לי מסאני לקנותו בחזקה היה מתכוין שיהא נקנה בעבודתו כשימות אדוניו:

איכא דאמרי גדול היה. העבד והחזיק בו קודם שיזכה העבד בעצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד והריא"ף ז"ל גורס וזה פירש לעבדות [ואיכא דאמרי] קטן הוה ודלא כאבא שאול זו היא גירסת רש"י ז"ל כלומר אע"פ שקטן היה הוצרך לכל זאת ודלא כאבא שאול דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם [הלכך לאבא שאול דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם] לאחר מיתה הוה מצי למזכי בהו ואין גירסא זו מחוורת דדלמא נהי דסבירא ליה כאבא שאול הקדים לכך כדי שלא יקדמנו אחר ולפיכך נראה עיקר גירסת של הריא"ף ז"ל שהוא גורס קטן היה וכאבא שאול ופליג אתנא קמא ואלישנא קמא דלישנא בתרא ס"ל דבגדול דלא מהני ביה חזקה לאחר מיתה מחיים נמי לא מהני ביה דמחיים ברשות אחר הוא אלא קטן הוה ובחזקה דלאחר מיתה קנייה וכאבא שאול ומה שהקדים להחזיק בו מחיים אינו מטעם קנייה דכיון דברשות אחר הוא לא מהניא ביה אלא כדי להראות לכל שהוא היה רוצה להחזיק בו ושוב לא יקדמנו אחר לאחר מיתה כיון שהוא היה מהפך לזכות בו ועוד שבתוך שמושו ימות האדון ונמצא זוכה בו מחמת שמושו שלאחר מיתה ומשום הא עובדא פסק הריא"ף ז"ל בפרק השולח (סוף סי' תנט) כרבי יעקב בר אידי דאמר התם [הלכה כאבא שאול ודלא כרבי יוחנן דאמר] אין הלכה לפי שהוא גורס כאן וכאבא שאול וכמו שכתב שם בהלכות:

מתני' רשב"א היא דסבירא ליה דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד הלכך אין יד לעבד ומשום הכי אמר דבשטר דוקא ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו אבל חכמים אומרים קונה [עצמו] בכסף ובשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו כדמפרש ואזיל הריא"ף ז"ל:

דקי"ל אין קנין לעבד בלא רבו. ואין קנין לאשה בלא בעלה. הכא לא צריכינן לקנין אשה כלל אלא משום דדינא הכי נקיטינן לה בגמ' גבי עבד ומיהו לאו למימרא דליהוי אשה כעבד דאילו עבד נתן לו רבו או אחר מתנה לא קנה כלל ואילו אשה נתן לה בעלה קנתה ואין הבעל אוכל פירות [כדאיתא בפ' חזקת הבתים [דף נא:] נתן לה אחר קנתה והבעל אוכל פירות] והכי איתא בירושלמי בפ' מציאת אשה [הלכה א] ואע"ג דעבד לר"מ יד עבד כיד רבו וזכתה אשה זכה בעלה מודה שאין לו עליה אלא אכילת פירות ואמרינן נמי בירושלמי בפרק הכותב [הלכה א] אילו אחר שכתב לה יש לו אכילת פירות הוא כתב לה לא כ"ש אלמא אחר שנתן לה מתנה אין לו לבעל אלא אכילת פירות בלבד וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק בן סורר ומורר [דף עא.] שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה והכל של בעל וליתא ומפורש הוא בירוש' בפ' מציאת האשה [הלכה א] מה טעם אמרו מציאת אשה לבעלה א"ר יוסי שלא תהא אשה מברחת זהובים [מיד בעלה] ואומרת מציאה מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה הלכך ודאי עבד ואשה לא שוו אלא להכי בלחוד מדמי להו דכי היכי דנותן מתנה לעבד זכה בו רבו ה"נ נותן מתנה לאשה ישנו לבעלה זכות באותה מתנה: