ר"ן על קידושין ו:

ודאמרינן אמרי איכא סהדי באודית היינו דנפקא קלא דאיכא סהדי באודית דידעי דאית בה שוה פרוטה וקלא דלא איתחזק הוא דאי אתחזק אפי' רב חסדא מודה דחיישינן ליה כדאיתא בס"פ המגרש [דף פט:] אלא ודאי קלא דלא אתחזק הוה ומש"ה לא חייש ליה רב חסדא ואביי ורבא היינו טעמייהו משום דסבירא להו דאע"ג דבעלמא לא חיישינן לקלא דלא איתחזק כדאיתא התם היינו לאחזוקי כולה מילתא משום קלא כגון יצא שמה בעיר דמקודשת דכיון דאיהי בחזקת פנויה קיימא לא חיישינן לה בקלא דלא איתחזק אבל הכא דפשטה ידה וקבלה קידושין אלא דלא ידעינן אי אית בהו שוה פרוטה אפילו בקלא דלא איתחזק חיישינן ודכותה ההיא דשבויה דכיון דידעינן דודאי נשבית אלא דלא ידעינן אם טמאה אם טהורה ונפק קלא דאיכא עדי טומאה כדמסקינן התם דעדי טומאה איתמר הוה לן למיחש אפי' בקלא דלא איתחזק אלא דהקילו בשבויה משום דמנוולה נפשה ודכוותה נמי הא דאמרי' בפ' יש נוחלין (דף קלה.) בההוא גברא דמוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי ואמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא וכו' ואקשינן והא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי ואסיקנא זיל חוש לה וקלא דלא איתחזק נמי הוה ומ"ה הוה סלקא דעתיה למימר דלא חיישינן לה ואסיקנא דחיישינן הואיל ואשה זו בחשש איסור היתה:

וכתב הרא"ה ז"ל דכי מסקינן דחיישינן בכה"ג לקלא ואע"ג דלא איתחזק ה"מ היכא דנפק קלא קודם שנתארסה לשני דאי לאחר שנתארסה לא חיישינן לה דאפילו בקלא דאיתחזק אמרינן התם (גיטין דף כט:) דלא חיישינן לקלא דבתר אירוסין ולא עדיף קלא דלא איתחזק כי האי משום דפשטה ידה וקבלה קידושין טפי מקלא דאיתחזק דעלמא:

ודאמרינן אם הקלנו בשבויה נקל באשת איש הכי פירושו אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי ואף על גב דהאי קלא דאיכא עדי טומאה הוה דהא אסיקנא התם דעדי טומאה איתמר אפ"ה כיון דמנוולה נפשה מסתמא איכא למימר דלא נטמאת ולא חיישינן לקלא שלא יבואו עדים בכך לעולם וליכא למימר דהכי קאמר אם הקלנו בשבויה דאיסור לאו נקל באשת איש שהיא בחנק דהא אמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף קיט.) דכל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת אלא ודאי כדאמרן:

ומדאמרינן בהאי עובדא דרב חסדא לא סבירא ליה דשמואל ואמרינן נמי דרבנן דפליגי עליה לאו משום דסבירא ליה דשמואל פסק בעל הלכות דלא כשמואל כיון דרב חסדא עבד בה עובדא לקולא ולא חש לה ורבנן דפליגי עליה לאו מדשמואל אלא מדאביי ורבא ואחרים דוחין דהכי קאמר דלאו משום דשמואל ומאן דמבטל גיטא. פי' רש"י השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא דשמא ילך השליח ויתננו [לאשה ותנשא בו]. בשבט בד של הדס בשוק:

ואצריך גיטא כשמואל. דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי:

דרב מנגיד מאן דמקדש בשוקא. משום פריצותא:

בלחוד פרשו מינה אלא משום דסבירא ליה נמי כאביי ורבא ולישנא ודאי לא משמע הכי:

ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא. ולא נהירא דלאו ברשיעי עסיקינן שיתננו לה לאחר שבטלו בפניו ועוד דאם כן שליח חטא ובעל מינגיד לפיכך נראה דמאן דמבטל גיטא שלא בפני השליח קאמר דהא קיימא לן כרבי דאמר דאם בטלו אע"פ שאינו רשאי לעשות כן מבוטל וכדאיתא בפרק השולח (דף לג.) ואע"ג דרב יוסף הוא דשלח הכי ואיהו פסק [שם: ע"ש] כרבן שמעון בן גמליאל דאמר דאינו מבוטל איכא למימר דאפי' הכי איכא למיחש ללעז אי נמי אפשר דרב יוסף לא שלח ליה אלא נגיד כרב ואצריך גיטא כשמואל ותלמודא הוא דמפרש מאי נגיד כרב דקאמר ליה:

ומאן דמסר מודעא אגיטא. כגון גט המעושה בישראל שהוא כשר ומוציא לעז על בניה:

ומאן דמצער שליחא דרבנן. פירש רש"י ז"ל שליח המזמינו לדין לפני הדיינין וקם עליו והכהו ולשון מצער לא משמע כולי האי אלא אפי' מבזה אותו בפני אחרים ומביישו וביבמות פרק רבן גמליאל (דף נב.) דאיתא להאי גירסא איכא נוסחאי דוקני ועל המבזה שליח דרבנן ולאו שליח בית דין בלחוד קאמר אלא אפי' שלוחא דרבנן ודאמרינן בפרק בתרא דמכילתין (דף ע:) דשמתיה רב יהודה לההוא גברא דאמר מן הוא בר שויסקל דשקל בשרא מקמי דידי אע"פ שהשמתא חמורה מנגידא כדאמרינן בפרק מקום שנהגו (דף נב.) דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא התם היינו טעמא לפי שהיה מגנה לרב יהודה עצמו:

וחתנא דדייר בבי חמוה שמא יכשל בה שסתם חמות אוהבת את חתנה דאמר מר (פסחים דף קיג:) הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון. ופרכינן בגמ' דדאיר אין דחליף לא והא ההוא דהוה חליף אבבא דבי חמוה ונגדיה רב ששת ומפרקי' ההוא מידם הות דיימא חמתיה מיניה כלומר שהיתה חשודה ממנו לשון (סוטה כז.) דומה ובת דומה היא:

ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא. מחצלת של הדס:

בד' זוזי דאית בה. כרוכים היו בה:

שקלתה. כלומר נקטה לה ולא השליכתה ואשתיקה:

הוי שתיקה דלאחר מתן מעות. שמתחלה כשקבלתה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהן וכשיודעת [בהן] אחר כן שתקה שתיקה דלאחר מתן מעות היא ולאו כלום הוא דהאי דשתקה לה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי קיבלתיה:

מנא אמינא לה. דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו הודאה היא:

בשעת מתן מעות. אם קודם שקיבלתו אמר התקדשי לי בו:

מקודשת. דכי קבלתיה אדעתא דהכי קבלתיה:

מכלל דרישא. דלא פליג בין רצתה ובין לא רצתה כי אמרה לא נמי הוי קידושי בתמיה:

דשתקה משתק. ולא רצתה דקאמר הכי קאמר לא אמרה רוצה אני:

לאו כלום הוא. דהא דשתקה משום דלא איכפת לה הוא:

מי דמי. שתיקה דהכא לשתיקה דהתם:

התם. גבי כנסי סלע זה בפקדון מעיקרא בתורת שמירה קבלתיה כי הדר אמר התקדשי לי בו סברה אי שדינא להו ויארע שום אונס מחייבנא בהו ומשום הכי לא שדתינהו והאי דלא מחאי משום דלא איכפת לה אבל גבי ציפתא דאסא מעיקרא בתורת קידושין קבלתיה ונהי דציפתא לית בה שוה פרוטה כי הדר אמר תתקדש בזוזי דאית בה אי לא ניחא לה תשדינהו קמיה דהא לא נתחייבה בשמירתן ומדלא שדתינתו שמע מיניה נתרצתה בקידושין:

דינא גמירי. בתמיה ויודעים דכיון דלא קבלה נטירותא עלה אי שדית לה לא תתחייב:

לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע. לא אמרה לנו ולא אחר משמו:

חושו לה. ואצרכוה גיטא:

ואיכא למידק דמדפריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי משמע דמעיקרא [לרב הונא בריה דר' יהושע] כי אמר אי שדינא להו מחייבנא בהו מדינא קאמרינן דהא סבירא לן דגמירי דינא ואי הכי קשיא אמאי [לא] תשדינהו ותימא הרי שלך לפניך ומפטרה כדאמרינן בפרק הזהב (דף מט.) ובפרק האומנים (דף כא:) תא שקול זוזיך דאפי' שומר חנם לא הוי יש לומר דמעיקרא נמי לא סבירא לן דנשי להוי בנן מוריין אלא הכי קאמר דסברה דכיון דבפקדון אתא לידה לא נפיק מרשותה עד שתמסרנו לו מיד ליד והיינו לישנא דקאמרינן סברה אי שדינא להו מחייבנא בהו ולא אמרינן אי שדינא להו מיחייבא בהו דודאי לאו דינא הכי וכדכתיבנא אבל היכא דאתו לידה בתורת קידושין סבירא לן שאין לך אשה שתחשוב שאם תשליכם תתחייב בהם והלכך אי לא ניחא לה תשדינהו. ופריך רב אחאי אטו כולה נשי דינא גמירן. כלומר דאפילו האי דינא גבי קידושין לא גמירן וסברה דבהא נמי מחייבה: