ר"ן על קידושין כד.

לא יהבוה ניהליה. לצורך בנו ומקשינן אבעי ליה לאודועי להוציא עצמו ממנהג רמאות:

באגא דאלמי. בקעה של בעלי זרועות היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם וא"ת והתניא בתוספתא [דב"מ פרק ד] ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך [הלכה ג] הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח אין עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו והכא נמי ליפקה לההיא ארעא רבה בר בר חנה מרב תירצו בשם בעל מתיבות ז"ל דהתם בשלקח בזוזי משלח אבל הכא רב בזוזי דנפשיה זבין:

רב גידל הוה מהפך בההיא ארעא. מחזר עליה לקנותה:

קבליה. קבל עליו סיפר דברי צעקתו לרבי זירא:

לרגל. כשדורשין בהלכות הרגל מקבלים פני הרב:

עני המהפך בחררה. מחזר אחריה לזכות בה:

נקרא רשע. שיורד לחיי חברו:

לא הוה ידענא. שרב גידל מתעסק בה:

דארעא קמייתא היא לי. זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם:

ולא מסמנא מילתא. אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון:

ארעא דרבנן. הפקר לתלמידים. ודאמרינן עני המהפך בחררה וכו' פי' רש"י מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתנה לו בעל הבית וחלקו עליו התוס' ואומרים דבחררה של הפקר ודאי אינו נקרא רשע דאדרבה לכתחלה יכול לעשות כן כיון דלא משכח אחרינא כדתנן גבי פאה ומייתינן לה בפ"ק דבבא מציעא (דף י.) נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו ולישנא דמעבירין מוכח דלכתחלה יכול לעשות כן אלא כי אמרי' נקרא רשע דווקא בחררה שהוא רוצה ליקח לפי שהוא ימצא לקנות במקום אחר או במי שמהפך להשתכר בבעל הבית שאם בא אחר ונשתכר בה הוי רשע שמפני שאף הוא ימצא להשתכר במקום אחר אבל במי שמהפך לזכות מן ההפקר אי נמי במתנה ליכא משום עני המהפך בחררה וכדאמרינן בפרק המקבל (דף קח:) דבמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא דאלמא בכי הא ליכא משום ועשית הישר והטוב ואע"ג דבפרק לא יחפור (דף כא:) אמרי' דמרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ואע"ג שהוא דבר של הפקר הא יהבינן התם טעמא משום דדגים יהבי סיירא וכל שקרוב לו כמלא ריצת הדג כנצודין דמו. ודאמרי' בפרק הנזקין (דף נט:) דעני המנקף בראש הזית מה שתחתיו אסור ואע"פ שלא נטל ונתן ביד שאני התם שטרח בהם להפילם וזהו דעת רת"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל סובר כדברי רש"י ז"ל שאפילו במציאה נקרא רשע וזו ששנינו לענין פאה מעבירין אותה הימנו היינו טעמא שלא הוא בלבד מחזר אחריה שהרי כל העניים מהפכים כמותו אחר הפאה וכן דעת רת"ם ז"ל ומ"מ עשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע לפי שהעשיר מצוי לו לחם בביתו או ליקח משכניו ואע"ג דהאי עובדא דרב גידל מוכח דבעשיר הבא ליקח שייך נמי דינא דעני המהפך בחררה ה"מ במקח קרקעות לפי שאין הקרקעות מצויין ליקח:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות. בתוך שלשים דכי בעי למיחל ליתנהו למעות אפ"ה חיילי ומסיימינן בה בגמ' מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו כלומר דנימא דאם לא נשתייר בו שוה פרוטה אינה מקודשת כדאמרי' בהאיש מקדש (דף מז.) התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה וכו' משום דפקדון ברשותא דמרייהו קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה והני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה כלומר דנהי דמלוה דעלמא אינו קונה היינו משום דמשעה ראשונה שלה היא וכשהיא מיקדשה בה לא יהיב לה מידי אבל בזו שמתחלה על דעת קדושין ניתנה אע"ג דהשתא ליתנהו לזוזי מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה אע"פ שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה דאם לא במאי מיקדשה הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים אלא כדאמרן זה נראה לי ודווקא בקדושי כסף הוא דאמרינן מקודשת משום טעמא דכתיבנא אבל בקדושי שטר אם נקרע או נאבד ודאי אינה מקודשת כיון דבשעתא דחיילי קדושי ליתא בעולם וכדאמרינן לקמן בגמ' [דף ס:] לענין גט איכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד ואפילו איתיה בעיניה נמי דוקא בישנו בידה או ברשותה אבל עומד ברשות הרבים לא מיהו כתב הרשב"א ז"ל דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת דהוה ליה כמקדש בכסף דבקדושי שטר דעתייהו נמי אניירא והכי מוכח בפרק האיש מקדש (דף מח.) המקדש בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת וכו' וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה ואוקימנא התם בשטר אירוסין שאין עליו עדים א"נ שנכתב שלא לשמה דלא מהני מדין שטר ואפילו הכי אם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף אלמא בקדושי שטר נמי דעתייהו אניירא והרי היא כמתקדשת בכסף הילכך אף על פי שנשרף מקודשת כדין מקדש בכסף דמקדש בשטר נמי דעתייהו אשוויא דניירא ולפי דעתי זו היא שאמרו בירושלמי שהביא הרב אלפסי בריש מכלתין הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה כמו שכתבתי שם בס"ד:

וחזרה בה. תוך ל' אמרה אי אפשי באותן קדושין:

וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה וכו'. משנה היא לקמן בפרק בתרא (דף עט.):

וחזרה בה. בין בפני השליח בין שלא בפניו:

והלכתא כרבי יוחנן ואפילו בקמייתא וכל שכן גבי מתני' דלא קדשה עצמה וחזרה בה קי"ל כר' יוחנן דחוזרת ואע"ג דאיכא למימר דקדושי ראשון אע"פ שלא חלו לאלתר מעשה [מיהא הוו לחול לאחר ל' ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפ"ה כיון דלאו מעשה] ממש הוא שהרי לא נגמרו קי"ל כרבי יוחנן דחוזרת וכ"ש בלישנא דרב זביד דהוה דבור גרידא דקי"ל כרבי יוחנן דאתי דבור ומבטל דבור וחוזרת והדבר פשוט שכשם שהיא חוזרת כך הוא חוזר:

מקודשת לשני לעולם. ואין בטלין לאחר ל' יום שהרי נתן להם זמן לחול בתוך ל' שיהיו כולן פנויין מקדושי ראשון:

לאחר ל' פקעי. קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. בגמ' פרכינן עלה קדושי שני במה יפקעו ומהדרינן דאסיפא מתנינן לה וכמו שהביאה הרי"ף ז"ל בסמוך ואעפ"כ הביאה הרב אלפסי ז"ל ארישא לאשמועינן דמאי דתנן מקודשת לשני היינו לעולם:

אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם. ואפי' לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט האחד ומפרשינן בגמ' טעמיה דרב משום דמספקא ליה האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהו קדושין מעכשיו אם חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' הלכך לעולם היא בספקא דאי תנאה הוא קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי ושמואל פשיטא ליה דתנאה הוי הילכך כל ל' יום הקדושין תלויין שמא יחזור בו מכאן ואילך גמרו [כך פרש"י] והרמב"ן ז"ל הקשה שאין במשמעות תנאו חזרה כלל ואם באנו לחוש לתנאי חזרה נחוש ג"כ לתנאים אחרים לפיכך פי' דתנאה היינו שיחולו הקדושין מעכשיו אם יבאו ל' יום ויהו שניהם קיימין לומר שאם ימות תוך ל' לא תהא זקוקה ליבם ותנאי זה במשמעות הלשון הוא ואף לפרש"י ז"ל י"ל דתנאי חזרה בכלל הלשון הוא דכיון שלא גמר [לקדשה] מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. וגרסי' בגמ' [סוף דף נט:] אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ועד ל' יום ובא אחר ואמר לה [הרי את מקודשת לי] מעכשיו ועד כ' ימים ובא אחר וא"ל [הרי את מקודשת לי] מעכשיו ועד י' ימים מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ממה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין אי חזרה הוי דבתרא קדושין דהנך לאו קדושין פשיטא מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה וחזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל וה"פ ולטעמיה דרב דמספקא ליה בתנאה ובחזרה בא אחד ואמר מעכשיו ולאחר ל' ובא אחד ואמר מעכשיו ולאחר כ' שכלו של שני בשל ראשון ואי דראשון חזרה הוי דשני הוי קדושין דהא ראשון הדר ביה ממעכשיו ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר עשרה והוא הדין בהאי בתרא אם קדשה סתם דהואיל ולא בא אדם אחריו מה לי ולתנאו אלא סדריה נקט ותנא וקאמר דמראשון ומאחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ דאי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין ואי חזרה הוי דבתרא הוי קדושין שלא בא אחר אחריו וגמרו קדושיו לאחרי' ודהנך קמאי לאו קדושי ופרכינן פשיטא ומהדרינן מהו דתימא משמע תנאה ומשמע חזרה ששתי הלשונות במשמע יש אומרה לשם תנאי ויש אומרה לשם חזרה דאיכא למימר להאי תנאי ולהאי חזרה ותבעי גיטא מכל חד וחד דדלמא קמא לחזרה איכוין וחלו של שני ושני לתנאה איכוין ושלו קיימין ואין של ראשון ושל אחרון קדושין ובעי' גיטא מאמצעי ואיכא למימר דקמא תנאה ושלו קיימין ואיכא למימר דכלהו חזרה ושל אחרון לבדו קיימין קמ"ל דלאו תרוייהו משתמעי אלא ספק תנאה ספק חזרה ואי תנאה הוא לכלהו הוי תנאה דלא הוי לשון חזרה כלל ואי חזרה הוי לא הוי בה לישנא דתנאה כלל וממה נפשך דאמצעי לאו קדושין: